דמוקרטיה של כלים שלובים

ההפגנה הגדולה בירושלים (27.4.2023), שהוגדרה כ"הפגנת המיליון", נועדה להוסיף נדבך להצגת הכוח הציבורי העומד מאחורי גוש הימין, כמענה מוחשי לתורת "הדמוקרטיה של הרחוב" שפיתח בדור האחרון השופט העליון בדימוס ברק.

תורתו החדשה נועדה לענות על הביקורת הציבורית הגוברת נגד אבירי דמוקרטיה כביכול המתעלמים למעשה מהכרעות דמוקרטיות קלסיות בקלפי ומבקשים, בדומה למערכת המשפט כולה, לקדם את תורתו הפוסט-דמוקרטית. אני מכנה תורה זו: "תורת הכוח האלטרנטיבי של האוליגרכיות באמצעות ההמונים במשטר "פוסט-דמוקרטי". בפיתוחה של עוסקים ברק והנוהים אחריו מאז חוקק בישראל חוק "כבוד האדם וחירותו". העיקרון המשתקף ממעשיו בחצי היובל האחרון ממקם את מערכת המשפט בראש סולם ההגמוניה במדינה המכנה עצמה דמוקרטית. הפרשנות הפוסט-ציונית ופוסט-דמוקרטית של מובילי האנרכיה מבקשת למעשה להחליף את הממשלה באמצעות משטר מומצא חדש ומסולף.

העקרון כאן הוא הותרה על-כנן של תוצאות הבחירות (קואליציה שלה רוב פרלמנטרי) הדמוקרטיות, תוך סירוס יכולתן לפעול - מצד אחד. ויצירת מוקד כוח חדש - שלטון רחוב פוסט-דמוקרטי של ההמונים - בחסות מערכת משפט אוליגרכית ודומיננטית בתמיכת אנרכיה של המיעוט. זאת כשבית המשפט העליון (בג"ץ) מייצג ומשמר דרך קבע את דעותיו ורצונותיו באמצעות תהליך "מבוקר" של בחירת השופטים וניצב בראש מערכת קבלת ההחלטות הלאומיות. כך כופה הוא בעזות מצח את רצונו על כל זרועות ורשויות הממשל האחרות באמצעות "פסיקות מחייבות" שאין להרהר או לערער עליהן.¹ כאן אסור להתבלבל; זו איננה דמוקרטיה, זוהי דיקטטורה של האוליגרכיות.

במצב זה הדמוקרטיה פועלת בריק מבלי "להפריע" לכוח המרכזי והסמי-סמוי של מערכת המשפט, להוביל את המדינה אפילו בכיוון הפוך לזה שבו חפץ רוב הציבור. החיסרון היחיד של השיטה הוא הסירבול הנילווה לתהליכים הפתלתלים והסבוכים הדרושים לעיתים בכדי לסלק מן הדרך מכשולים זמניים, דוגמת ניסיון ההדחה של ראש הממשלה נתניהו באמצעות מערכת המשפט. ניסיון שסוכל עד כה באמצעות החוש הפוליטי וחוש הצדק הבריא של רוב הציבור.

כאשר הדמוקרטיה הישראלית הקלסית הביאה לכך שבבחירות 1.11.2022 ניצחה קואליציה לעומתית לגישת האוליגרכיות השלטת בישראל, הופעלה "אנרכיית ההמונים" ברחובות ע"י הגוש האוליגרכי בישראל כשהיא מנסה לכפות עצמה על הריבון על הממשלה ועל הדמוקרטיה הישראלית בזכות ההפתעה האסטרטגית של שיטת ברק.² הסקטורים האוליגרכיים החזקים נערכו לכך מבעוד זמן והפעילו לחצים מגוונים שהגיעו עד כדי איום על עצם קיום הדמוקרטיה והריבונות, בדמות: סרבנות לשירות צבאי, שביתות של סקטורים במשק, שיבוש הסדר הציבורי בענפים מרכזיים (חינוך, מסחר, אקדמיה, בנקים), הפעלת השפעה פוליטית פנימית וחיצונית עויינת וגיוס מקורות לחץ כלכליים הנשלטים ע"י הקבוצות האוליגרכיות ומאיימים על היציבות הכלכלית של המדינה.

עד מהרה התברר שהפתעת הימין, הפסיביות שגילה בפעילותו ברחובות והעדר תגובה אפקטיבית אחרת ללחצי האוליגרכיות, מחלישים את הממשלה והמדינה ומכרסמים ביציבות השלטון וביכולתו לפעול חרף היותו מצוייד ברוב קואליציוני מובהק בכנסת.³ סביר שהימין לא נערך למפגני כוח ברחובות מתוך אמונה שההכרעה הדמוקרטית מספיקה כדי להקנות לו כושר פעולה כפי שנהוג בדמוקרטיה. האופוזיציה ירדה "למדרון אחורי" והניחה ל"כוחות האוליגרכיה" להוביל את המאבק. תאוריות לחוד, ומציאות לחוד; עד מהרה הבינה הקואליציה שעליה לבטא את עוצמתה גם במדיה התקשורתית וזו ניזונה בראש וראשונה מהפעילות הציבורית הגלויה. הפעולה הראשונה הייתה: ארגון הפגנת מחאה נגד הניסיון לשתק ממשלה נבחרת. הפגנה זו נערכה בת"א ב-27.3.23 והשתתפו בה לפי אומדנים שונים כ-150,000 איש. מיד לאחריה נקבע מהלך ההמשך להפגנה נוספת, גדולה יותר, שתתקיים למחרת יום העצמאות ולקראת חידוש פעילות הכנסת ב-2.5.2023. שני אירועים נוספים השליכו על המציאות העכשווית: א. התכנסות מחודשת בבית הנשיא לדיון ברפורמה המשפטית עם נציגי האופוזיציה מתוך מטרה להשיג הרגעת רוחות ולהתקדם בדרך נינוחה יותר לקראת פשרות. (ההתקדמות שהושגה הייתה מועטה ונראה היה שהאופוזיציה אינה ממהרת להתקדם בדיון מתוך תחושת עוצמה של 16 שבועות של הפגנות רבות-משתתפים ברחובות ישראל, במיוחד בת"א.) ב. הסכמה מסויגת להימנע ממהלכים קיצוניים באירועי יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות; (אלה עברו במידה סבירה של שקט למעט התופעה הבלתי סבירה של חרמות על ביקור נציגי הממשלה בבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון). שתי ההתפתחויות גם יחד חיזקו את התחושה בצורך בהפגנת כוח נוספת של הימין.
ב-27.4 נערכה ההפגנה השנייה של הימין בירושלים, תחת הכותרת "הפגנת המיליון" והשתתפו בה - לפי אומדנים שונים כ-200 - 250 אלף משתתפים. אין ספק שמספר משתתפי הפגנה זו היה גבוה מכל ההפגנות האחרות של המשבר החוקתי, אך גם נמוך במידה רבה מהיעד המוצהר.

שגיאותיו האסטרטגיות של הימין במאבק למען רפורמה משפטית הן קולוסליות. אין ספק שהדבר פגם קשות ביכולותיו לקדם את מטרותיו המוצהרות ואין ספק שיריביו נחושים לעצור או למזער את הישגיו שכולם יבואו על חשבון החלשת ההגמוניה של האוליגרכיה הקיימת. לכן, על הימין להתנהל בשום שכל ובזהירות, להימנע מטעויות ולנצל נכון הזדמנויות. לגבי ההפגנה הנ"ל, היה עליו לחתור להפגנת עוצמה רבה יותר אם החליט לקדמה תחת השם "הפגנת המיליון". העובדה שחוגים רחבים בימין - בעיקר במפלגות הדתיות-חרדיות - לא שיתפו בהפגנה רבים מתומכיהן, היא מעשה שטות. הפגנה בעוצמה כזו, בקרב קבוצות שאינן אמונות על "מלחמות רחוב" פוליטיות (להבדיל ממחאות גרידא), ערב חידוש פעילות הכנסת שבה יעמדו על הפרק נושאים בעייתיים שחלקם נוגעים לחוגים הדתיים, היא טעות נוספת ומיותרת בשיקול הדעת האסטרטגי.
"הפגנת המיליון" המחישה היטב את עוצמת התמיכה בתוך גוש הימין ברפורמה משפטית. התביעה היא לרפורמה ופחות לשיטה או לו"ז. אם רוצה רה"מ לנצל את המומנטום שנוצר לא יוכל להשיג זאת אם: א. לא יטפל במקביל לרפורמה, באינטנסיביות, בנושאי הפנים, כלכלה וחברה; ב. לא ישמר בדרך נאותה את האימפקט של תודעת הכוח הציבורי של גוש הימין בזיכרון הציבור הרחב. מנגנוני ההסברה והתקשורת של הימין לארגון הפגנות ומיצוי השפעותיהן אינם חזקים במיוחד וראוי להשלימם בדרכים נוספות.

במאמר קודם⁴ הצעתי להפעיל, מחמת אותם שיקולים שפורטו לעיל, מהלכי-הפגנת כוח רחבי מוטה ציבורית, שבהם מצבו האירגוני של הימין נוח יותר למטרה זו. כוחה של הצעה זו יפה גם ובמיוחד לעת הזו. המאבק לא תם. גם אם תשתנה דרך היישום (וראוי שכך) ויהיה עם מי לדבר, המטרה בתחום הרפורמה המשפטית אינה משתנה ולוח הזמנים יהיה בכל מקרה פונקציה של השיטה. לכן, הצעתי שההפגנה הבאה תהיה על דרך המניעה: שביתת-מעש והשארות בבית. במקום יציאה לרחובות וגרימת הוצאות מיותרות ונזקים ציבוריים, אלא השבתה המוכיחה שהסקטורים האליטיסטיים בעיני עצמם אינם מנהלים את המדינה. המדינה חיה ופועלת בזכות כלל מערכות השירות לציבור. ניתן לשבש מהלכים אלה באופנים שונים, אך רובן אינן נשלטות ע"י האוליגרכיות המתנשאות בצילה של מערכת המשפט האליטיסטית.

מול נושאי הוויכוח הרבים שעלו עד ערב יום העצמאות האחרון, נותרו פתוחות שתי שאלות קרדינליות: א. מה קורה כאשר אין מגיעים להסכמות? ב. מה קורה כאשר הכנסת והממשלה אינן מכירות בפסיקות בג"ץ שהתקבלו בניגוד לחוקי המדינה או ללא גיבוי מפורש של חוקים אלה?

תשובותי הן: א. באין הסכמות ממשיכה המדינה להתנהל על-פי החוק הקיים עד אשר ישונה בדרך המקובלת, בכנסת.⁵ אם קיימת הסכמה לבחירות חדשות הן תתקיימנה במועד מוסכם, והמשך הטיפול יהיה לאחר השבעת הכנסת החדשה. ב. בהתרחש מצב זה אנו עלולים למצוא עצמנו במצב של משבר חוקתי במדינה ללא חוקה, ובמצב של כפירת רוב הציבור בסמכותו של בית המשפט ליחס לחוק כבוד האדם מעמד של חוקה. אוהדי האנרכיה סבורים שבמצב של ניגוד עניינים בין חוקי הכנסת לפסיקת בג"ץ, תגבר פסיקת בג"ץ; כלומר פסיקת בג"ץ עומדת מעל לחוק הכנסת וסדרי הממשל התקינים של המדינה. (בג"ץ כזה הוא איחוד שלוש הרשויות גם יחד - האומנם?!) אני גורס שהכנסת שהיא הרשות המייצגת את הריבון היא מקור הסמכות החוקית במדינה; לכן במשבר חוקתי, חוקיה הקיימים קובעים את תפקודן של כל המערכות הממלכתיות לרבות הממשלה וכל האירגונים הכפופים לה!.

מההפגנה האחרונה אין להסיק שהנושא החשוב היחיד שבו על הממשלה לטפל היא הרפורמה המשפטית. רושם כזה התקבל מיד לאחר הכרזתו של השר לוין עליה והתחזק בשל חוסר המעש בפועל ("הלם"?) של פרנסי הציבור הנבחרים. התגובות הראשונות של גייסות האנרכיה הפכו במתכוון, בשרירות לב ובשקרים חסרי בושה רפורמה ל"מהפכה דיקטטורית", כאשר מהפכת הדיקטטורה המשפטית היא מעשה ידיו של השופט ברק. המנגנון שבנה לתכלית זו ובו בראש וראשונה המעמד המוזר של היועץ המשפטי לממשלה כשהוא משולב בתביעה הכללית - הפכוהו לדיקטטור אמיתי ונציג הדיקטטורה של האוליגרכיה המשפטית דה-פקטו.

פרט לשני המאבקים: עוצמה ציבורית מול עוצמה אנרכיסטית ציבורית ורפורמה משפטית מול דיקטטורת האוליגרכיות במדינה בחסות מערכת המשפט, מוטלת על הממשלה החובה לחזור לתוכניות העבודה המקוריות שלה ולקדמן תוך פיצוי ביעילות מוגברת על הזמן היקר שחלף כמעט לשווא. בראשית דרכה של הממשלה הגדיר רה"מ בדיוק רב את הסכנות העומדות לפתחנו מבחוץ: האיום הגרעיני האירני, איום הטרור הכולל ואת האתגרים מבית: מצבו הרופף של ביטחון הפנים ויוקר המחיה. לכך נוספה עתה גם סוגיית המורל הלאומי ותדמית ישראל בחו"ל. בא אל קיצו "זמן הסרק" של ממשלה זו. מכאן והלאה חייבים לנוע תוך התייעלות מירבית במערכת של "כלים שלובים".