מבחן המטרה

הנחת השמאל היא שבכל נושא ונושא יש רק "מטרה" אחת נכונה ומוסרית - ועל כן לגיטימית - ואילו יעד שלא עבר את "מבחן המטרה", אינו ניחן בסגולות אלו, ועל כן בהכרח פסול ובלתי מוסרי, וגם המצדדים בו פסולים ובלתי מוסריים.

היות שמדובר ב"מטרה" האחת שהיא נכונה ונשגבת - "להציל את הדמוקרטיה", או "לא לתת ל'אמסלמים' ו'לרגבים' לקבוע עבורנו" או למנוע פיטורים של ניצב במשטרה - האמצעים להשגתה הם בהגדרה כשרים וחוקיים מעצם "קדושתה". הללו כללו לאחרונה כליאת שווא של אנשי ציבור, נסיון פריצה לכנסת כדי לשבש את פעילות חבריה, איום בסרבנות, קריאה לסרבנות, קריאה לא להשקיע בישראל ולמשוך השקעות ממנה, וגרימת נזקים כלכליים ורפואיים לתושבי ישראל תוך הפלת חרדה קיומית עליהם. כל זה עומד בסתירה לרעיון הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה סבורים, שטבעי שבחברה יהיה ריבוי דעות, השקפות והעדפות, ורק מעטות מהן זוכות בה ללגיטימיות בלעדית, כמו חופש הדיבור (גם כשרעש הזמבורות מקשה עלינו לתת לו ביטוי). ההנחה הבסיסית היא שהבעיות המזדמנות לפתחנו הן לעיתים קרובות מורכבות, וייתכן יותר מפתרון לגיטימי אחד להן. אבל על-מנת לאפשר חיים יחד, יש הסכמה כללית דווקא על הדרך שבה מתקבלות ההחלטות. לא כולם יהיו מרוצים מכל החלטה או חוק, אומרת הנחת יסוד, אבל כשהללו מתקבלים, הם מחייבים את כולנו.

בניגוד לשמאל המקדש את המטרה, דמוקרטיה "מקדשת" דווקא את האמצעים להשגתה. אלה מסוימים מאוד ונקבעו לאחר מחשבה מעמיקה. כך, במדינה דמוקרטית מוסכמת הדרך להחלפת שלטון, שהיא בחירות כלליות, שוויוניות וחשאיות שמתקיימות כל כמה שנים. ולא, אין הסכמה בדמוקרטיה שהשלטון יתחלף או יסורס עד כדי חוסר יכולת לפעול בגלל חשש מהפיכה צבאית של גנרלים בעבר ובהווה, ש"ייכנסו אל ראש הממשלה" ויסבירו לו מה שהוא לא מצליח להבין.

בדמוקרטיה, מוסכמת על כולם הדרך שבה מתקבלים חוקים - על-ידי הכנסת, בדיונים ארוכים, פעמים רבות בהתייעצות עם מומחים או ועדות מומחים, ובשלוש או ארבע קריאות. הרציונל הוא שאם יישקלו היבטים רבים יותר של הנושא, באורך רוח ובפשרות, תתקבלנה החלטות טובות יותר שאזרחים רבים יותר יהיו מרוצים מהן, גם אם הן לא תהיינה מושלמות. ולא, אין הסכמה בדמוקרטיה להחליף את ההליך הזה ב"שיקול דעת" של המון שועט של אנשים מבוהלים מתרחישי אימה, על-פי תסריטים של כל מיני "לשעברים" שמדמיינים גופות יהודים צפות בנחלים.

בדמוקרטיה, אף מוסכם שהחלטות הרשות המבצעת המורכבת מנציגי הרוב מחייבות את כולנו, גם אם הנציגים שהצבענו עבורם אינם מאיישים אותה. זאת בתנאי שההחלטות התקבלו בהליך המוסכם על כולנו, כלומר בהתאם לחוק, בסמכות, מתוך שיקולים ענייניים. (ולא, החרדה מכך שאנשים לא יתייצבו למילואים כמחאה או שרופאים לא יטפלו בחולים אינו שיקול ענייני), וללא אפליה (וכן, הענקת חסינות מפני החוק הפלילי על-ידי היועמ"שית למשתוללים במרחב הציבורי, המבעירים אש, חוסמים דרכים מרכזיות ותוקפים אנשי תקשורת, נגועה באפליה).

בדיוק על מוסכמות יסוד אלו של הדמוקרטיה קוראים תיגר בג"ץ, יועצים משפטיים של משרדי ממשלה, פקידות בכירה ובכירים במערכת אכיפת החוק. בית המשפט עושה זאת תוך שימוש ב"עילת הסבירות", שהיא התגלמותו הלגליסטית של "מבחן המטרה". באמצעות עילת הסבירות, הרשות השופטת ביטלה, בין ישירות ובין באמצעות איומים של יועצים משפטיים על השרים העומדים בראשם, החלטות של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, גם אם לא נפל פגם בהליך שבו התקבלו, ובכך היא עקפה את ההליך החוקי שנקבע לקבלתן. וזאת למה? כי אינן עומדות במבחן המטרה של בג"ץ. ומה זה חשוב אם המדיניות של הממשלה או של הכנסת משקפת את עמדת הרוב בציבור?

עושה רושם שבעיני בית המשפט העליון עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית חלים על כולם חוץ מאשר עליו. בג"ץ מינה את עצמו להיות גם השופט העליון, גם המחוקק העליון וגם הרשות המבצעת העליונה, ובכך יצר שלטון אוליגרכי של משפטנים בהסכמת המון מעריץ ותקשורת מריעה, כצורת שלטון ייחודית בעולם, וככנסייה שאין לערער על קדושת קביעותיה ושראשיה הם אפיפיוריה. ממש אור לגויים.