ביקור בבית הקברות בדגניה א'

סיפורה של דגניה

דגניה נוסדה בשנת 1910 על-ידי קבוצה בת 12 חברים (10 בחורים ו-2 בחורות) המכונה "הקומונה החדרתית", שהתיישבה על חלק משטח של כ-3,000 דונם מאדמות הכפר אום ג'וני. ב-4 ביוני 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום. בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ, מכונה דגניה כ"אם הקבוצות והקיבוצים".

משה ברסקי

הקבר הראשון שנכרה בבית הקברות בדגניה הוא קברו של משה (מיזי) ברסקי, צעיר יליד רוסיה בן למשפחה ציונית דתית שעלה ארצה ב-1913 בגיל 18 עם אחותו הבכירה חנה בת 20 והגיעו ישר לדגניה. באחת השבתות (22.11.1913), שמונה חודשים לאחר בואו לדגניה יצא ברסקי רכוב על פרידה אל המושבה מלחמיה (מנחמיה), כדי להביא תרופה מרוקח - מרפאת המושבה בשביל אחד מחברי הקבוצה, כנראה שמואל דיין, אביו של משה דיין.

בדרכו חזרה לדגניה בגדה המזרחית של הירדן ליד מעברי הירדן, הותקף ברסקי על-ידי קבוצת שודדים ערבים שביקשו ליטול פרדתו. ברסקי נאבק בתוקפיו והניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו. כאשר חזרה הפרדה לדגניה, ללא משה, יצאו חברי דגניה לחפשו. לאור פנסים ולפידים סרקו את הירדן בשתי גדותיו. אומרים שבין המחפשים היה אוסה יוסף טרומפלדור שבאותן ימים עבד-שהה בדגניה. כעבור מספר שעות בשעת לילה מאוחרת נמצאה גופתו נקובת כדורים ואקדחו אינו עמו. בן 19 היה בהירצחו.

כשנודע להוריו של ברסקי, טובה-גיטל ונפתלי הירץ על מות בנם. הם שלחו מכתב עידוד ואהדה לפעלם של החלוצים. כותב האב לחלוצים: "מאמין אני שלא תיפול רוחכם להיסוג אחור חלילה, אדרבה! מקווה אני, שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עֹוצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו ובתוככם הקריב בני את נפשו ודמו".

מיד לאחר הרצח עלה לארץ הבן השלישי, שלום ברסקי והצטרף לחברי קבוצת דגניה. בהמשך עלו לארץ שאר בני המשפחה כולל טובה והרץ הוריו של משה ברסקי.
מכתב אביו של ברסקי המבטא נחישות ועצמה במאבק להתיישבות יהודית בארץ למרות הקשיים, פורסם בעיתונות דאז, ועורר תהודה ורושם עז בישוב. המכתב אף הוקרא בפני הקונגרס הציוני על-ידי נשיאו חיים ויצמן.

משה דיין שנולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה לשמואל דיין ולדבורה לבית זלוטובסקי, מאנשי העלייה השנייה והיה הילד השני שנולד בקבוצת דגניה, נקרא ככל הנראה על שמו של משה ברסקי.

א.ד גורדון

האיש אולי הידוע והמוכר ביותר הטמון כאן בדגניה א', הוא אהרן דוד גורדון הידוע בכינויו א"ד גורדון, הוגה דעות, איש העלייה השנייה, מורה דרך לחלוצי העלייה השנייה והשלישית מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל מאז היוסדה של מפלגה זו.

גורדון נולד בשנת 1856 בכפר טרוֹיַאנוֹב, פלך פודוליה, באימפריה הרוסית למשפחה מסורתית. הוא נשאר בן יחיד להוריו, אורי ודבורה, לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. בן 14 נשלח ללמוד בישיבה בווילנה אך נמשך כבר בצעירותו גם ללימודים כלליים ולמד בכוחות עצמו שפות ובהם גרמנית וצרפתית ומדעים שונים.

לאחר נישואיו לבת דודתו פייגל (אולי פייגה) טרטקוב ב-1877 בהיותו בגיל 21 גר עם אשתו באובודובקה, עיר מגורי הוריה, ונולדו ילדיו יעל ויחיאל בין השנים 1903-1880 במשך כ-23 שנים, עבד כפקיד בבית חרושת לספירט וסוכר בחווה חקלאית של קרוב משפחתו הברון גינזבורג בכפר מוהילנה.

בשנת 1904 לאחר שהוריו נפטרו שנה קודם לכן, הגיע גורדון לארץ בגפו, דרך נמל יפו והוא בן 48. גורדון היה מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על-ידי בני דורו "דת העבודה". וטען שהתחייה הלאומית ותחיית האדם צריכים להתחיל מעבודה גופנית, ובמיוחד עבודת אדמה. מיד לאחר עלותו ארצה הוצעו לו משרות ועבודות פקידותיות כמו עוזר לספרן בספריה של הוועד הפועל ועוד אולם הוא התעקש לעבוד בעבודת אדמה עבודה פיזית. ועל אף גילו המתקדם ומבנה גופו העדין עבד לאורך שנותיו בארץ בעבודה פיזית בעידור והשקאת פרדסים ובכרמים. הוא עבד בשדות ופרדסי וכרמי פ"ת ראשון לציון ורחובות.

ב-1909 הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל שעלו לארץ ויחד עברו לגור בצריף בעין-גנים שליד פ"ת. ארבעה חודשים לאחר שעלתה לארץ, חלתה אשתו ונפטרה בעין גנים. בנו יחיאל (יתכן שהיו לו שמות נוספים א.א) נשאר בגולה וככל הידוע נפטר ממחלה ב-1919 ולא נישא.

בסוף 1912 יצא גורדון מעין גנים עבר לגליל ולצפון ועבד בין השאר בישובים מגדל, סג’רה כנרת ודגניה. מאמריו וכתביו שהופיעו בעיקר בעיתונים פועליים ותנועתיים בסוגיות שונות של הישוב. השפיעו רבות ועוררו תהודה בקרב דור העלייה והשנייה. נוסף למאמריו וכתביו גם תרגם חוברות מדעיות פופולריות.

ב-1919 הזמין יוסף בוסל את גורדון לחיות בדגניה. גורדון שהיה אז בן 63 נענה לפנייה והתגורר בדגניה עד מותו. הוא מת ב-22 בפברואר 1922 ממחלה ממארת בגיל 66 ונקבר בבית העלמין בדגניה א'.

יעל גורדון

ליד קברו של א.ד גורדון בדגניה א' נמצא קבר בתו יעל גורדון שבעקבות המכתבים שקיבלה מאביה שבארץ ישראל, היא החליטה גם כן לעלות ארצה, ועלתה יחד עם אימה (אשתו של גורדון). לאחר פטירתה של אימה, היא הצטרפה לחברים בדגניה ושינתה את שמה לשם ישראלי - יעל. יעל לא נישאה ולא ילדה ילדים.

יעל נולדה ברוסיה בשנת 1879 לאחר שעלתה לארץ עם אמה ב-1909, עבדה חמש שנים כפועלת במושבות, וזמן מה עסקה גם בהוראה. בקיץ תרפ”ב באה לדגניה כדי לסעוד את אביה החולה. בתרפ"ט - 1929 חזרה לדגניה, והתקבלה לחברות. כאן חיה את חייה ללא משפחה. דמותה, לבושה בגדי עבודה ולראשה כובע קש גדול, הייתה חלק מנופה של דגניה.

בקיבוץ דגניה יודעים לספר כי שנים רבות עבדה בשדה עגבניות, בכרם ובמסיק הזיתים. על-אף גילה הייתה מטפסת לראש העץ כדי למסוק את אחרון הזיתים. באחרית ימיה עבדה במתפרה". היא נפטרה ב-26 במרס 1958 בגיל 79.

ארתור רופין אבי ההתיישבות והבוטנאי אוטו ורבורג

סמוך לקברו של א.ד גורדון נמצא קברו של המנהיג הציוני ארתור רופין לצד אשתו השנייה חנה. רופין כלכלן בהכשרתו עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית. וכונה "אבי ההתיישבות היהודית" בארץ ישראל". לרופין חלק לא קטן ביסוד דגניה וישובים רבים בארץ. רופין כמנהל "המשרד הארץ ישראלי" של ההסתדרות הציונית, עודד את 12 חברי "הקומונה החדרתית" - קבוצת מייסדי דגניה לעבד את אדמות אום-ג'וני בעבודה עצמית ועל אחריותם וכך קמה דגניה "אם הקבוצות והקיבוצים" אשר הניחה את היסודות להתיישבות העובדת.

בסמוך לקבר רופין נמצא קברו של אוטו ורבורג בוטנאי יהודי-גרמני בעל שם עולמי, שהיה אחד מעמודי התווך של הציונות בגרמניה ויושב-ראש ההסתדרות הציונית. ורבורג נפטר בשנת 1938 בברלין בגיל 78.

יוסף וחיותה בוסל יוסף ומרים ברץ

בין הטמונים בבית העלמין: יוסף בוסל מראשי מייסדי דגניה. בשנת 1908 עזבו יוסף בוסל וחברתו חיותה לבית משפחת גבזה את עיירתם לאחוביץ באזור רוסיה הלבנה ונסעו יחדיו דרך אודסה לארץ ישראל באונייה של צליינים נוצרים רוסים ליפו. בארץ ישראל עבד בוסל בחקלאות בפתח תקוה וברחובות. בשנת 1910 נמנו יוסף וחיותה בוסל עם קבוצה, שמנתה עשרה חברים ושתי חברות, שהתיישבו על אדמות אום ג'וני, ויסדו את קבוצת דגניה.

יוסף בוסל בלט במנהיגותו ובהשפעתו על החברים. היה גזבר, מנהל חשבונות, בא-כוח הקבוצה והמנהיג הרוחני שלה. יוסף בוסל התחתן עם חברתו חיותה בשנת 1915. בשנת 1919 נולדה בתם הדסה. בקיץ שנת 1919, מספר חודשים לאחר הולדת בתו, כשחזר בשיט מטבריה לדגניה א', התהפכה הסירה שבה שט, ובוסל טבע למוות בכנרת. יוסף חיים ברנר הספיד אותו במילים: "איש, אשר היה סמל החיוב, סמל הבנייה, יסוד שביסוד". נכדו הוא יוסף ורדי שהיה ראש מועצה אזורית עמק הירדן. נינו הוא מואב ורדי, עורך חדשות החוץ של "כאן 11".

זוג נוסף ממייסדי דגניה הטמון כאן הוא יוסף ומרים ברץ. יוסף ברץ היה לימים חבר כנסת ממייסדיי הוועד למען החייל. רעייתו מרים ברץ רכשה ידע ברפתנות ועבדה ברפת 40 שנה עם קבוצת רפתניות, והקימה רפת גדולה לתפארת. מרים הייתה דמות מוכרת בציבור הרחב וייצגה את דגניה בארץ ומחוצה לה. היא הייתה פעילה גם בארגוני נשים והפכה סמל האישה העובדת, חלוצה בארץ ישראל. ליוסף ומרים ברץ נולדו 7 ילדים. בנם גדעון ברץ היה הילד הראשון שנולד בקבוץ דגניה.

יצחק בן-יעקב מחלוצי התעופה בארץ

בין הטמונים כאן יצחק בן יעקב אחד המייסדים שהקימו את דגניה ולימים מחלוצי התעופה בארץ ומנהל חברת "אווירון".

באתר ההיסטוריה של קיבוץ דגניה א' נכתב כי יצחק בן יעקב נולד בעיירה מקרוב באוקראינה, בן למשפחה דתית. התחנך בחדר ובגיל 14 מרד יצחק במסורת, עבר לקייב ולמד שם לימודים כלליים בתנאים קשים, ללא תמיכת הוריו. בגיל 16 הבשיל בו הרצון לעלות ארצה. הוא התקשר לשניים מבני העיירה, מנחם סנה ואהרון בן ברק (סבו של מאיר שלו), ושלושתם החליטו לעלות ארצה טרם מלאו להם 18.

ב-1908 הגיעו לזכרון יעקב, שהייתה מרכז לציבור הפועלים, ועבדו בחקלאות. בהמשך יצחק עבר למנחמיה, לעבוד אצל האיכר שניידמן. הוא ביקר באום ג'וני, התיידד עם אנשיה, והם הציעו לו להצטרף אליהם. יצחק נענה לפנייתם והצטרף כחבר לקבוצה. בדגניה הכיר את יונה גרינשפון, תלמידת הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב לימים אשת חינוך הם נישאו, וכאן נולדו בנותיהם: התאומות שיה (שנישאה לאלוף יוחאי בן-נון) ודיתה פרח (שהייתה טייסת בפלמ"ח) ובת הזקונים רחל-רליק וכמן. יצחק היה ממנהלי "חברת אווירון", שנוסדה ביזמת ההסתדרות והסוכנות היהודית ושמה לה למטרה להכשיר טייסים ישראלים שיקיימו קו תחבורה אווירי בתוך הארץ ומחוצה לה לצורכי ביטחון. יצחק עצמו, על-אף גילו הגבוה, היה מראשוני התלמידים והוסמך כטייס.

יצחק בן יעקב נספה בגיל 49 בתאונת דרכים מחרידה שאירעה ב-29 בדצמבר 1940 ליד פרדסיה, בה נספו שישה איש ובהם דב הוז ממנהיגי הישוב (הנהג) על שמו נקרא שדה התעופה ראש פינה.

יוסף פיין

דמות מרתקת רבת פעלים הטמונה כאן מפקד ב"הגנה" איש ההתיישבות ומודיעין רב פעלים ועלילות. פיין אחד מתוך 11 ילדי משפחת. יוכבד וחיים-משה פיין. ממייסדי מטולה, הצטרף לדגניה בשנת 1925 והיה בין יוזמי ומקימי ענף הדיג בקיבוץ. יוסף היה פעיל ב"הגנה", ובהכירו את הערבים ואת שפתם נקרא ל"תפקידים מיוחדים". אסף מידע על הנעשה בקרבם, קנה מהם נשק בארץ ומעבר לגבול, ורכש קרקעות מערבים ברחבי הגליל למדינה שבדרך. בשליחות זו רכש את אדמות חניתה ואילון, השתתף בהקמתן, והיה המוכתר הראשון של חניתה. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה ממייסדי "גדוד הצפון" - אחד מעשרת הגדודים האזוריים של משטרת היישובים העבריים בחסות השלטונות הבריטיים. פיין יצר תשתית של מודיעין עבור "ההגנה", וארגן הבאת יהודים והעפלה דרך גבולות הצפון של ארץ ישראל המנדטורית.

יוסף פיין נפטר במאי בגיל 46 ב"תאונת יריה". בעיתונות דאז נכתב כי "נפצע מפליטת רובה צייד שנקבע במלכודת לעכברי שדה הועבר לבית חולים שוויצר בטבריה אולם כעבור מספר ימים ב-15 במאי 1949 מת מפצעיו. אחד משלושת ילדיו הוא מוטי הוד שהיה מפקד חיל-האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים.

יעקב פלמוני

בין הטמונים בבית העלמין דגניה יעקב פלמוני (פולונסקי). הוגה, מחנך וחוקר. יעקב ורעייתו מנוחה, בוגרת סמינר עברי לגננות בוורשה עלו לארץ ב1923 עם בנם עובד והתיישבו ב"שכונת בורוכוב" (גבעתיים). ב-1925 הוזמן יעקב להיות מורה בנהלל, כאן נולדה בתם צפירה. כבר בנהלל התפרסם בתצפיות טבע וחקלאות, והורה אותן לתלמידיו בעברית מתחדשת, ב-1932 הוזמן יעקב לשמש מורה בבית החינוך המשותף בדגניה והיה מיוזמי הקמת "בית גורדון" - בית לטבע וחקלאות ועמד בראשו עד למותו בשנת 1971.

חללי מערכות ישראל

במלחמת השחרור נכרה כאן בבית הקברות בדגניה א' קבר אחים, בו נטמנו חללי קרב עמק הירדן שניטש בין ה-18-15 במאי עם הצבא הסורי. בסמוך לקבר האחים מצוי בית העלמין צבאי הקטן. בין הקבורים כאן סרן ערן כהן בן דגניה שמטוסו הופל בשמי מצרים במלחמת יום הכיפורים. הוא הוכרז כנעדר ורק לאחר 22 שנה של חיפושים ממושכים ותקווה גדולה נמצאה גופתו, ביוני 1995 הובא לקבורה באדמת דגניה.

ליד קברו של סרן ערן כהן בחלקה הצבאית נמצא קברו של סגן ערן-חי פרץ שנהרג ב"אסון המסוקים" בשנת 1997. ונקרא על שם דודו, אחי אמו, שולמית סרן ערן כהן. הוריו הוסיפו לשמו את השם "חי", כסגולה לבריאות טובה ולאריכות ימים - אך לא כך רצה הגורל... ועכשיו הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'. סגן ערן-חי פרץ הוא בנו של איתן פרץ מי שכתב את מילות השיר הידוע "עין גדי.

מירה ארצי

בבית הקברות בדגניה נמצאים קבריהם של פניה ויואל ארצי. יואל ארצי היה גזבר דגניה וחבר הנהלת "תנובה" ולימים כיהן כמנכ"ל החברה ליצוא חקלאי "אגרסקו", וכמנהל מפעלי עמק הירדן. פניה ארצי הייתה מורה לחקלאות ב"בית חינוך" ובהמשך ריכזה את ועדת התרבות של איחוד הקבוצות והקיבוצים. הזוג ארצי ידע שכול רב בחייהם. בתם הבכורה מירה ארצי עלמה בעלת חן אהובה, ספורטאית מצטיינת. נרצחה בשלהי שנת 1952. גופתה נמצאה מוטלת בן הריסות הרובע הערבי בטבריה, סמוך מאוד ל"קפה עבדי" בחוף הטיילת שעל שפת הכנרת.

ב-1967 פקד השכול שוב את בית משפחת יואל ופניה מטוסו של בנם רס"ן אקי ארצי טייס חיל-האוויר הופל ב-1 בדצמבר 1967 במלחמת ההתשה ועקבותיו של אקי לא נודעו עד היום.

במהלך סיורי בין קברי דגניה א' צדה את עיני מצבת קבר מפוארת יחסית ועליה נחקק בזו הלשון: "חיים שיך ספ' (ספרדי א.א) מגולי ירושלים מת בסמך (צמח א.א ) ברכבת מצמא ודחק חשון כסלו התרע"ה תנצב"ה". מעניין מי היה האיש ובאילו נסיבות בדיוק מת. אני מעריך שמדובר כנראה בתושב ירושלים שגורש מהעיר על-ידי העות'מניים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ונהרג מצמא וממחנק בשל צפיפות ודוחק ברכבת לצמח.