אנחנו די רגילים למטחי אבנים במקומות שונים. זה הרי קורה כל יום. אנחנו קוראים ועוברים לסדר היום. מה החידוש? כך שאין מדיניות ענישה נחרצת כלפי
זורקי האבנים. הם בסך-הכל ילדים. בדרך כלל... עד שיש חידוש קטלני ואנו מרימים את הראש מופתעים. ומתחילים הדיונים: מה דינו של מיידה אבנים? ומה יעשה בו?
זה קורה לעתים קרובות בכבישי איו"ש, על הרכבת הקלה, או בצומת כלשהי. כל מיני. לא תמיד מדווחים על זה אפילו, זו הרי לא חדשה מרעישה, זה איננו סקופ. זוהי שיגרה שלא צריכה התייחסות מדווחת, מפני שזאת לא ממש אינתיפאדה, הדבר הזה שכולנו כה חוששים ממנו. אלו רק עיקצוצים קטנים ומעצבנים, צלילים שמלווים את קיומנו כאן; את הבלגותינו מול טרור קטן, קר ומסוכן. מטחי אבנים תמימים של ילדים ונערים משועממים, בני נוער שהעסיקו את עצמם בהטחות אבנים וגם בבקבוקי תבערה ועוד ככל הבא ליד ולשנאה. כל זאת בזמן שהמבוגרים ישבו לשיחות שלום.
היתרון הגדול לערבים – הסכנה הגדולה לנו - שטרור אבנים כל אחד יכול! כלומר – אם הוא לא יהודי. יהודי שיזרוק אבנים? זה ממש מסוכן. לזורק היהודי. אבל הערבים – זוהי דרכם להפגין, למחות. מותר להם. זוהי זכותם. על-פי
משנתה המטורפת של
עמירה הס ומתוך כבוד לקוראים, העדפתי לא להביא את המאמר שלה.
ומי יכול לזרוק אבנים? כל אחד ואחת מגיל שבו הוא/היא יכול/ה לאחוז אבן ביד ולהטילה למרחק. אפשר להתאמן בזה כמשחק ואחר כך לעבור לזירה האמיתית, כלומר – כלפי יהודים בדרכם לביתם, בדרכם לענייניהם. בדרכם לחיים.
מלבד זריקת האבן המסוכנת, כפי שראינו, יש פה אלמנט של חינוך ילדי הפלשתינים לאלימות. להסתה, לשנאה, לרצח! ונחוצים כאן התייחסות תקיפה ואמצעי ענישה ומניעה. זה מתחיל באבן קטנה אחת, ואחר כך?
