הצד הבולט בערי ישראל הינו מצבורי האשפה, שמטילים האזרחים על כל גבעה רמה, תחת כל עץ רענן ולאורך כל כביש. לא אחכה לנתונים של רשות הגנים ושל מע"צ לגבי כמות הטינופת, שהשאיר עם ישראל במקומות בילויו ביום העצמאות הבעל"ט, כדי לקבוע, שעם ישראל אוהב ללכלך את ארצו.
קשה להבין זאת, אבל זו נורמה, שאינה מפריעה לאף אחד. פעם הייתי מורה בתיכון יוקרתי, ותלמידיי היו המומים כיוון שסירבתי ללמד בכיתה מטונפת. "אתה המורה היחיד, שמעיר על כך", רטנה אחת התלמידות. בסיסי צה"ל מטונפים; מרכזי הקניות נראים כמו פח זבל. ארצי, את מתכסה בשלמת טינופת.
הישראלי נבון. כאשר אינו צריך דבר, הוא משליכו. למה לצבור כמויות ענקיות של דברים אין-חפץ-בהם?
כמה מפינות החמד, שנהגתי לבלות בהן עם ילדיי, כבר אינן. הן כוסו בערמות אשפה, ולא אוכל להביא את נכדיי שמה. למשל, הביצה ביער חדרה, או חורשת תל יצחק. ולא רק הן.
ליד ביתי השקיעה הרשות המקומית הון עתק בסלילת כביש יפה, בהקמת כיכרות ובגינון איי התנועה. עם תום העבודה התקינו ספסלים בכמה פינות, וליד כל זוג ספסלים נטעה הרשות פח זבל. זה אינו מונע את הפיכת הרחוב החדש למקלט לכל זבל אפשרי, שמתנחל באיי התנועה, על הכיכרות ועל הכביש. דרך אגב, לפחי הזבל שלום, והם ללא שימוש, כמובן. בתוך הסחי והמאוס יש גם הצלחות - כמו שיקום נחל אלכסנדר.
איכות החיים - במובן אקולוגיה - לא הייתה אף פעם בראש דאגת אבות המדינה. איני מתכוון רק ללכידת כל בדל נחל אפשרי, להפיכתו למוביל ביוב, או לאסון של ייבוש אגם החולה. תחנת רדינג ד' הינה דוגמה מאפיינת. המשרד לאיכות הסביבה מלמד יותר מכל על יחס המדינה (ותושביה) לאיכות חיינו. כמו משרד המדע והטכנולוגיה - זה משרד זניח, שהשפעתו שולית על הנעשה במדינה.
איכות חיים הינה מכפיל-כוח בביטחון הלאומי. יש לה השפעה רבה על בריאות תושבי המדינה ועל תוחלת חיינו. אולם לאיכות חיים יש מחיר גבוה יחסית - בכספים ובזמן - ולכן, נוטים לזנוח אותה במרוצת החיים.
קיבלנו ארץ יפה מאבותינו, ואיני יודע מה נוריש לנכדינו? בינתיים זה נראה כמו ג'ונגל של בטון ושל אספלט, מגה-פוליס גדרה-חדרה, הזרוע קניונים ואשפה.
