עוצמת מערך הטילים, כמה עשרות ליום, שהיו אמורים ליפול על כל הדרום בואך תל אביב, הייתה ההפתעה שהחמאס הכין לנו. כיפת הברזל, פרי גאוניות מהנדסינו, הייתה 'הצוק האיתן' שעליו התנפצה ההפתעה הזאת. לולא היא, החיים תחת הפצצות היו שונים מאוד ממה שהורגלנו, עולם אחר. כיפת הברזל ומצוינותם של רופאי ישראל שחוללו פלאים בהצלת חיים, עוררו ברחבי העולם את השאלה הנבזית, למה אבדות אויבינו נמנות באלפים ושלנו - "רק" בעשרות.
גם טרור-הסכינים הפתיע אותנו, והזו ראיה שעד היום עוד לא הפנמנו שאנחנו במלחמה, ורק בגלל ההרגל לקרוא למלחמות פלשתיניות 'אינתיפאדות', האינתיפאדה השלישית או "אינתיפאדת היחידים", נראית לנו ספונטנית, בלתי מאורגנת. היום זו נחלת הכלל, שהאינתיפאדה השנייה, הרצחנית, הייתה ת.פ. "הפרטנר" ערפאת, וה'תנזים' שלו לא היה אלא זרוע של הפתח. אולם בימים ההם, מי שסבר כך נחשב "קיצוני" ונדחק לשוליים. יום אחד גם נבין את התחכום והתכנון שמאחורי הסכינאות הכביכול אקראית הזאת.
הלא ישירות מתוך הרצועה החמאס אינו יכול לתקוף - מחמת הרתעת "צוק איתן" שעדיין פועלת; מהומות רחוב המוניות לפי טעמו - אבו מאזן אינו מצליח להפיק - מהעדר יכולת לעורר את ההמונים העסוקים בפרנסתם (ויש להם!); ואשר לטרור רצחני נוסח אינתיפאדה ב', את זאת חדירתו העמוקה של השב"כ ונוכחותו של צה"ל בעומק השטח אינם מאפשרים. נותרה סכינאות היחידים כברירת מחדל מושכלת, מחושבת היטב, לא מקרית.
אלא שהביצוע בפועל מאכזב את המתכננים שהניחו, כי כל גיחת אמוק תניב כמה וכמה קורבנות יהודים בטרם תנוטרל. לפי חשבון של כמה תקיפות ליום, ובפיזור גאוגרפי מתאים, רחובות ישראל היו הופכים לזירות של פאניקה, היסטריה ושיבוש מהלך החיים הנורמלי, תוך קריעת המארג העדין של דו-קיום בין העמים, המתרקם בין יהודים לערבים משני צדי הקו הירוק, בעיקר במקומות העבודה וברשות הרבים, והוא לצנינים לשליטי עזה ורמאללה כאחד.
גם את המזימה הזאת הכשילו שניים: 'האיש ברחוב', שהתגלה כ"כיפת הברזל" של המלחמה הזאת, ובדומה ל"צוק איתן" - הרופא הישראלי. עד ראייה מספר, שבאחת התקיפות ליד שער יפו בירושלים, ראה זרם אנשים נמלטים מפני הסכינאי וזרם אחר רץ בכיוון ההפוך לעבר המרצח, לעזור למותקף ולנטרל את התוקף. בעוד התופעה הראשונה מובנת, השנייה היא חידוש בעולם. היא, והמספר הגדול של חמושים בנשק אישי בתוך כל קהל אזרחי, אופייניים רק לישראל.
ברגעי האמת, תופסי "הראש הגדול" ביחד עם כוחות הביטחון, הצליחו עד עתה לשתק את המרצחים כבר בשניות הראשונות של מסע ההרג שלהם וכך, לא זו בלבד שאינם מפיקים די קורבנות יהודים כדי לעשות את המאמץ לכדאי, אלא שבדרך-כלל הם משלמים גם בחייהם. וכל זה, מבלי שהנשק שבידי האזרחים ייצא מכלל שליטה כפי שקורה תכופות בארה"ב, כי האזרח הישראלי אחראי ומרוסן למופת.
תרומתו, ביחד עם המסירות והמיומנות של הרופא מציל-החיים, הורידו את מספר הקורבנות היהודים בהשוואה למחיר שהמרצחים משלמים עד למידה כזאת, ששוב - כמו ב"צוק איתן" - שונאי ישראל מרימים גבה בתמיהה על ה"דיספרופורציה" במספר האבדות בין רוצחים לנרצחים. צפוי גידול בביקוש ל"פשעי המלחמה", כדי לקלקל ליהודים את הישגיהם גם במלחמה הזאת. את הצרכים "שוברי השתיקה" יספקו ברצון.
אנחנו טובים בהלקאה עצמית, ויש על מה. ובכל זאת, לא הבושות של מושחתי "
הולילנד" ולא החרפה של מרצחי הכפר דומא משקפים את הפרופיל המוסרי של עמנו, כי אם המופת שהוא מציג שוב ושוב במבחנים של חיים ומוות.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
