רשות הדיבור

עוד בראשיתו התנגדתי להקמת תאגיד השידור הציבורי. גם רשות השידור אינה כוס התה שלי. להשקפת עולמי, המדינה לא צריכה לספק טלוויזיה או רדיו להמונים, כשם שאינה מספקת לנו ספרים, עיתונים או תיאטרון.

אחרי שהוקם התאגיד, סברתי שצריך למצות את העניין - ובינתיים לבצע את הרפורמה ההיסטורית היותר חשובה בתקשורת הישראלית: פתיחת השוק לכל מי שרוצה להקים ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו בשידור ארצי. ערוץ 20 וערוץ i24 בפריסה ארצית, יחד עם מתן רישיון לרשת וקשת לשדר בנפרד כל הזמן, ואולי הקמת ערוץ חדשות בסגנון רשת פוקס האמריקנית - יביאו לתחרות שעשויה לגרום לאיזון הפוליטי המיוחל.

מכל מקום, רק ימין שלא יודע למשול ממנֶה מנהלים כמו אלדד קובלנץ וגיל עומר - מכל האנשים במדינה - שיחוללו עבורו את השינוי שכה ייחלנו לו בתקשורת. עכשיו מנסים אלף חכמים להוציא את האבן שאחד זרק לבאר. רוצים שינוי - תמשלו, כלומר מנו אנשים טובים ומתאימים בצמתי מפתח שיידעו להכריע בכיוון שלשמו בחר בכם הציבור.

בכל זאת, לו נחת השבוע חייזר בישראל, היה חושב ש"התאגיד" הוא שם קוד למלחמת עולם שלישית, גוג ומגוג גירסת סתיו 2016, חורבן בית שלישי וכהנה דימויים החביבים על דוברים רבים בתקשורת ובפוליטיקה שעסקו בנושא תאגיד השידור הציבורי. בהם, למשל, איתן כבל שכבר סגר כלי תקשורת אחד (ערוץ 7), ועמל קשות - ללא ההצלחה, תודה לאל - לסגור כלי תקשורת נוסף (ישראל היום) והיום מלמד אותנו מהי דמוקרטיה.

כשאני רואה את יישור הקו של (כמעט) כל כלי התקשורת ולוויניהם, ואת הלחץ האדיר על עיתונאים לחשוב אך ורק בכיוון אחד, בתוספת צמד המילים הקבוע עד לזרא "פגיעה בדמוקרטיה" (שמשמעה פגיעה ביכולתם לנהל אותנו למרות שאיש לא בחר בהם) - אני מתרחק לצד השני. וכשמתרחקים, שומעים קולות אחרים. עד כה שמענו בעיקר את אנשי התאגיד או תומכיהם. אין דורש לעובדי רשות השידור שהתאגיד מבקש להחליף אותם.

הלכתי לשמוע את עובדי רשות השידור. לא עם כל מה שאמרו הסכמתי, אבל ראויים הדברים להישמע, בעיקר משום שבדיון הציבורי, הכיוון הזה כלל לא נשמע. חלק מהעובדים דיברו במונחים של השפלה. "גדלתי במוסררה", אמר אחד, "יותר מ־20 שנה עשיתי המון תפקידים ברשות השידור. צמחתי מלמטה. אז הלכתי לתאגיד וישבתי מול שלושה צעירים שהחליטו ב־20 דקות שאני מיותר. מה הם יודעים? אתה מבין, אני לא נראה כמותם".

עובד אחר אמר שחתם בתאגיד ובכל זאת בער מכאב. וכך דיבר מנהמת ליבו: "במשך שנים שלטה ברשות השידור אליטה אשכנזית. כשהתחילו חילופי המשמרות והמזרחים הגיעו לעמדות ניהול, עריכה ושליטה, זה לא מצא חן בעיני הקודמים והחלה דה־לגיטימציה למערכת.
"אני אומר זאת מנקודת מבט של אדם מסודר מבחינה כלכלית, וגם של מי שלא נמצא בימין הקשה. אני לא חובב ביבי; גם לא שונא אותו. אז לקחו עלי תאנה. קלמן, ריקלין (בינתיים דחה את ההצעה להצטרף; ד"א) וכאלה, אנשים שהם לא ראו אותם ממטר קודם. אבל עכשיו הם נלחמים, אז מחתימים מפורסמים שיעזרו להם לשרוד".
עוד אמרו: "הבעיה היא שגם המזרחים שיש בתאגיד גוהצו ברובם במכבסה של גל"צ. כולם אותו שטנץ. אתה עוקב אחר התשדירים שלהם? הכל מסודר ונחמד, אבל משדר למסגרת שהיא אפילו לא ת"א רבתי, אלא הריבוע של פלורנטין־בוגרשוב. החשיבה שלהם - גם בשיחות שלי איתם - היא שהם משדרים לברנז'ה שלהם, לא לנתיבות או לקריית שמונה. האחיין שלי בפריפריה המרוחקת, שיש לו תואר ראשון, לא מתחבר לזה.

"הם לא מדברים בשפה של הציבור. מי נשאר ברשות השידור? הרבה עובדים שייזרקו בגיל 50 ואין להם לאן ללכת. נכון שהיו משרות מיותרות, אבל זה השתנה בשלב הרפורמה כשהגיעו להבנות על צמצום. אפשר היה לעשות זאת באופן אנושי. אתה יודע, בתקופת חיים יבין זה לא היה קורה, לא היו סוגרים. זה היה מבצר הכוח שלהם".

אדם אחר שעימו שוחחתי הוסיף כי "הרבה עובדים בחטיבת החדשות הם ממוצא מזרחי. בעבר היו שם אנשים שהשתייכו לאליטה הישנה עם תנאים שיכולנו לחלום עליהם. ברגע שהמשמרת התחלפה - ואלו שהיו חוטבי העצים ושואבי המים הפכו למנהלים - נעשה קל יותר לסגור. אני לא אומר שזאת הסיבה היחידה, אבל קל יותר להעביר החלטות בנושא, כי זה לא פגע באליטה.

"החבורה שהייתה פה במשך שנים לא הייתה מורכבת מגאוני טלוויזיה. גם אם תיקח חמור ותשים אותו במשך שנים במקום הזה - הוא יידע את המלאכה. אז במשך שנים הם למדו את המלאכה על חשבון הציבור, הוציאו המון כספים ויצרו בור כלכלי אדיר. השאירו לנו ירושה. והיום, כשהם לא נמצאים כאן - אלא בערוצים אחרים או במקומות טובים יותר מבחינה כלכלית - לרובם לא אכפת".
כדברים האלה שמעתי מפי דוברים נוספים. קשה לדבר על זה. מי רוצה להיות מוכתם בכתם המקופח ולהיות מואשם כמי שמסיג את הדיון הציבורי אחורה לשנים שבהן העדתיות הייתה נושא לוהט?

לעצמי חשבתי שהתהליך שאירע לרשות השידור התחולל גם ביחס למוסדות אחרים; צה"ל למשל. ברגע שהצבא היה למקום של מוביליות חברתית והביא לשדרוג במעמדם של נציגי "ישראל השנייה" (מזרחים, מתנחלים ודתיים), החל תהליך של דה־לגיטימציה של הצבא מצד אלה שעד לא מכבר הובילו אותו.

דה־לגיטימציה לא רק כלפי אתוס הלחימה אלא אפילו ביחס לפנסיות הצבאיות; צאו ובידקו מתי החלו לדון בהן. זה לא אומר שאסור לבקר את הצבא; חובה לבקר. אבל אני מדבר על ירידה במעמדו, הקשורה בזיהויו עם קבוצות חברתיות שהיו פעם בשוליים.

פרופ' מני מאוטנר הראה בספריו תהליך דומה ביחס למערכת המשפט - אחרי המהפך הפוליטי ב־1977 הועברה זירת ההכרעה האמיתית מהכנסת לבית המשפט העליון. גם המבצר הזה יהפוך למושא לדה־לגיטימציה ברגע שכבר לא יהיה מזוהה עם העילית החברתית הישנה.

אינני יודע כיצד תסתיים סאגת השידור הציבורי, אבל בוויכוח בין הגל"צניק שחתם בתאגיד השידור החדש לבין עובד רשות השידור ממוסררה, אני עם האחרון.