(ואתחנן סה) זו רק ההתיישנות שמשחיתה

חוק ההתיישנות חל על מעשה פלילי שחלף זמן רב מאז נעשה ועד שנתגלה לרשויות החוק; במקרה כזה אין מעמידים לדין את העבריין. לח"מ לא ברור ההיגיון של חוק זה, אבל אין זה הנושא כרגע. נניח שמתחשבים בהתיישנות התודעתית ואין מעמידים לדין על משהו שנמחק מן התודעה. נניח.

העניין שלנו הוא בניסיון להבין את ההתיישנות התודעתית עצמה; את עצם המושג ואת השלכותיו על מציאות חיינו.

התיישנות תודעתית זו לכאורה סתם שיכחה; משהו שעשיתי וכבר שכחתי, כי חלף זמן רב. אז בשביל מה להמציא מונחים חדשים שנשמעים מתוחכמים? כמו במקרה של התיישנות פלילית, נגיד שהמעשה כבר נשכח ולכן "אין עניין לציבור" לעורר את הנושא מחדש. והרי לכאורה, זהו ההיגיון של חוק ההתיישנות בהקשר הפלילי.

אלא שלא כל שיכחה נובעת מהתיישנות ולא כל מה שמתיישן – נשכח. יש "שיכחה" שנובעת מהדחקה וזה קורה בתהליך קצר, ויש אירועים שלא נשכחים גם לאחר זמן רב.

כאשר אנחנו מדברים על התיישנות תודעתית, אנחנו מדברים על משהו שהוא תוצר של בחירה חופשית; על משהו שאפשר לכנותו השכחה (או שיכחה) מכוונת. תופעה זו כפי שנראה בע"ה, אומנם אינה חידוש של שנות האלפיים אבל היא עדיין הרסנית ביותר. מדוע מתחולל תהליך כזה בנפשו של אדם, והיכן פוגשים את התופעה הזאת?

ובכן, כאשר מדובר באדם הפרטי, התופעה ניכרת למשל, במה שמכונה 'כפיות טובה'. המוטב מתקשה להודות למיטיבו והוא משכיח מלבו את הטובה שקיבל, או לפחות מתייחס אליה כאל משהו שהיה מזמן ולכן הוא חסר משמעות כיום. בתודעה שלו זהו סיפור ישן חסר משמעות להיום. מתוך התייחסות כזאת, לא רק שלא יגמול טובה למיטיבו, הוא עוד עלול לעשות ההיפך ח"ו.

יש להניח שכל בר-דעת יסכים שבין אדם לחברו, זו התנהגות שלילית ביותר. השאלה היא מה קורה כאשר מדובר ביחסים שבין נבחר לבוחריו; יותר מזה – בין אדם למקום, ועוד יותר – בין עם לאלוקיו.

אפשר להעמיק עוד ועוד בנבכי הנפש בניסיון להבין תהליכים כאלה ואחרים, אבל ענייננו הוא להגיע לתכלית; להבין כיצד התפתחו אצלנו תהליכי החורבן הנוראיים, בניסיון למצוא דרך תיקון.
בפרשת השבוע צופה לנו משה רבנו כך:

(דברים ד) כה כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי-ה' אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:
(רמב"ן) והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה, לא נאמרה בלשון "אם", והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים; בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא; יאמר שיעשו ויהיה להם ככה, ולא יגזור עליהם.

אז קודם כל, אומר הרמב"ן, לא מדובר בגישה דטרמניסטית; אומנם זו נבואה, אבל הבחירה נשארת בידינו. ככה זה אגב, עם כל הנבואות לרעה. נבואה לטובה מתקיימת בכל תנאי, נבואה לרעה – על תנאי.
בפסוק הזה, שש-עשרה מלים בסך הכל, מציג בפנינו משה רבנו את תהליך ההידרדרות מתחילה ועד סוף. את תוצאות ההידרדרות הוא מתאר בהמשך, אבל ענייננו כעת הוא בתהליך.

כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, מדובר בשלושה דורות. גם אם נדמה למישהו שפעם היה טוב והחורבן התחיל עם פלוני או אלמוני, זו טעות. הפסוק הזה מלמד שאין חורבן שלא קדם לו תהליך של שלושה דורות לפחות. ומהו התהליך שמתחולל באותם שלושה דורות או יותר?
וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, התיישנות תודעתית. הדור הראשון אינו מעלה בדעתו הינתקות וזו אינה נזכרת כלל בשיח הציבורי. הדור השני אומר "לא יעלה על הדעת" שנתנתק, וזה אומר שההינתקות כבר נמצאת בתודעה; אומנם נעולה במגירה של "לא יעלה על הדעת" אבל נמצאת.
הדור השלישי כבר מתנתק למעשה, ה' ישמור. ואיך נקראת ההתיישנות התודעתית בפסוק?

וְהִשְׁחַתֶּם; זו מהות ההשחתה. לא סימפטום שלה, אלא המהות.
הינתקות = השחתה כללית

לאחרונה רוגשת המדינה סביב נושא עקירת היהודים מגוש קטיף, והאירועים הנלווים לעקירה; אחד הנושאים האופיניים ביותר הוא מעצר עד תום ההליכים שקבע בית המשפט לכמה נערות שנעצרו בעוון הפגנה נגד עקירת היהודים, בצד "חוסר יכולת" לאתר את נציגי שלטון החוק שתועדו כאשר הם מתעללים קשות באדם המוטל חסר אונים.

השחתה, כבר אמרנו? ננסה להבין איך מגיעים לעומק כזה של השחתה. זה הרי לא גניבת כמה מיליונים, זה דיני נפשות ממש.
לכאורה, בפסוק שציטטנו מדובר על השחתה שמתבטאת בעבודת אלילים, אז למה אנחנו אומרים שהתיישנות תודעתית היא ההשחתה?
(רמב"ן) ואמר וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל, ולא אמר "ועבדתם אותו" או "והשתחויתם לו" אבל אמר "והשחתם", כי הפסל בכאן תְּמוּנַת כּל, ומפני השחתה יאסור אותו.

פסל זה לאו-דוקא בול עץ או גוש זהב מעוצב בדמות כלשהי; פסל, כמו עבודה זרה בכלל, זה יחוס כוחות של הבורא לנברא כלשהו. כאן, עשיית הפסל היא הבעיה; עצם עשייתו נועדה להשכיח-ליישן את התפיסות הישנות, הימי-ביניימיות כביכול.

כמה פסוקים קודם מזהיר אותנו משה רבנו בזו הלשון:
ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן- תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: י יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב (...)

יהודי מצוּוֶה לזכור בכל יום כמה עניינים; הוא עושה זאת בדיבור, באמירת פסוקי הזיכרון. אזהרה זו, שלא לשכוח את מעמד הר סיני, היא אחת מן הזכרונות היומיים. המיוחד במעמד הר סיני הוא שבמעמד זה,

לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים; אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:
כאן לא מבקשים מאתנו לזכור את מעמד הר סיני, כמו "זכור את יום השבת לקדשו", אלא לא לשכוח. דומה כי האזהרה היא מפני השכחה מכוונת, על הדרך שביארנו לעיל. השכחה שמתחילה בטענה שלא נוגע לענייננו מה שהיה פעם, ומידרדרת להשחתה מוחלטת כדלהלן.

כאשר שוכחים את מעמד הר סיני, כאשר מעמד זה הופך מיושן עד מוכחש, אז כבר לא מודעים לכך שה' הוּא הָאֱלֹקִים; אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וזהו השלב בו עושים את הפֶּסֶל תְּמוּנַת כּל כתחליף.

הפסל הוא ההשחתה כאמור; הוא הופך להיות חזות הכל וגם חיי אדם מאבדים את ערכם המוחלט ביחס אליו. הוא עצמו, הפֶּסֶל תְּמוּנַת כּל, הופך לערך מוחלט. מייחסים לו קדושה ברמה גבוהה יותר מזו השייכת לערך המקורי.

הערך המוחלט החלופי שלנו הוא עצם קיום המדינה; הנערות שהפגינו, כמו גם עקורי גוש קטיף וכל מי שאהבת הארץ בוערת בלבו, טוענים שהם זה המדינה. ההפגנות שלהם, זו דרכם להילחם על הכרה בהם ובדרכם כמייצגי הערכים האמיתיים של המדינה.

מולם ניצב המימסד כולו וטוען המדינה זה אני. עובדה; הממשלה החליטה, הכנסת אישרה וגם בית המשפט אמר את דברו. המדינה זה אנחנו ועליכם לקבל את הדין.

בדרך הטבע, למימסד יש הרבה יותר כוח להזיק, מזה שיש לנערות המפגינות או למפגינים בכלל. המפגינים הקוראים תגר על בעלותו של המימסד על המדינה, עלולים להתפס כאיום קיומי על אותו מימסד, ואז הוא מגיב בהתאם. בכל הכוח.

את המימסד משרתים כוחות הביטחון כולם, וגם מערכת המשפט כמובן. בנסיבות אלה, למפגינים אין ולא היה מלכתחילה שום סיכוי. אבל הם ניסו בכ"ז ואפילו החריפו את פעולות המחאה עד לרמה שהמימסד ראה בהם מיטרד בלתי נסבל, והגיב בהתאם.

לענ"ד, זו הדרך להבין את מעצרן עד תום ההליכים של כמה מבין המפגינות וגם את הסלחנות המופלגת כלפי המתעללים באכזריות.
אלה המערערים על בלעדיות בעלותו של המימסד על המדינה – הם הזמינו את הצרות לעצמם.

אלה שהם חלק מן המימסד ומגנים עליו, ראויים לצל"ש על מעשיהם, לא לעונש על התעללותם.

אכן קשים הדברים, אבל המצב למעשה – קשה יותר.

יתן ה' ונצליח לפקוח את העיניים, לראות את הדרך הנכונה וללכת בה. ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.