במבחן המציאות

שערוריות השבוע מושכות אותנו לעסוק בזוטות ולהזניח את הדברים החשובים באמת. הבה נעלה לשם שינוי את החינוך על ראש שמחתנו. בשעה טובה התקבלו השבוע תוצאות מבחן פיז"ה. המבחנים הבינלאומיים האלה בודקים את מידת ה"אוריינות" של תיכוניסטים בשלושה נושאים מרכזיים: הבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעים. מבין כ-70 מדינות, הגיעה ישראל למקום ה-40. לא משהו. בהחלט טעון שיפור. אבל האם הידרדרנו?

ברשתות החברתיות קראתי קינות, מה קרה לעם היהודי שפעם הצטיין והיום נמצא מתחת לממוצע. כשבוחנים את הנתונים מגלים שהתוצאה הכללית מטעה. הפער הגדול המופיע בנתונים של תוצאות המבחן הוא בין דוברי ערבית לדוברי עברית. וגם בין דוברי הערבית יש פער גדול בין מוסלמים לבין נוצרים ודרוזים. בית ג'אן הדרוזית, למשל, מחזיקה במערכת החינוך הטובה ביותר בארץ מבחינת התוצאות.

במבחן פיז"ה האחרון התוצאה הממוצעת בהבנת הנקרא היא מקום 37, אבל אם נשקלל את ציוני התלמידים היהודים בלבד בקריאה, יציב הדבר את ישראל במקום ה-12. לעומת זאת, ציוני התלמידים הערבים בהבנת הנקרא יציבו את ישראל במקום ה-64. גם במתמטיקה המגמה דומה: היהודים מגיעים למקום 20 והערבים ל-61. אגב, לא מצאתי בתוצאות שבתוך החברה הערבית חלוקה בין אוכלוסייה עירונית לאוכלוסייה כפרית או נוודת. ייתכן שיתגלה שם פער גדול לטובת העירונים. אי-אפשר להפיל את הטיפול בבעיה זו רק על המדינה ומערכת החינוך. קיים משקל מכריע ליחס הניתן בבית באשר לסוגיית חינוך הילדים.

מבין שלושת נושאי המבחן, חלק המדעים הוא מוזר ביותר, ועוסק בשאלות כלליות של ידע והבנה המשתנות ממבחן למבחן, ולכן קשה להתכונן לקראתן. בשנה שעברה נשאלו התלמידים על נדידת הציפורים, ריצה במזג-אוויר חם, מטאורואידים, חוות לגידול דגים וכדומה. יש מומחים החושבים שהשאלות הללו מלמדות משהו על התלמידים. יש אחרים, החושבים שמדובר בנושא מיותר.

לטעמי, שני החלקים האחרים של המבחן חשובים לאין שיעור מהשאלות המוזרות במדעים. גישה נכונה למתמטיקה מלמדת על היכולת לעסוק בבעיות מופשטות ומדויקות. היא גם מבטיחה להפנות יותר בוגרים של מערכת החינוך לעיסוק במדעים מדויקים בחיים. בניגוד ל"מדעים" האמורפי, מתמטיקה אפשר בהחלט ללמוד. כנראה שלא לומדים מספיק. טוב שנפתלי בנט מקדם את הוראת המקצוע.

יותר משני הנושאים הקודמים, הבנת הנקרא היא, לדעתי, החלק החשוב ביותר במבחן, משום שהיא המפתח להשכלה, להרחבת הידע ולהבנה. לא רק הבנת הטקסט. האופן שבו אנחנו מצליחים להתגבר על טקסט מלמד אותנו לקרוא את העולם, לפתח שיפוט מציאות סביר ואפילו להתמצא במרחב. הבנת הנקרא חשובה להתפתחותנו כאזרחים משפיעים.

הקריאה אחראית גם לעומק החשיבה. כשאוצר המילים מצטמק בשל קריאה לא מספיקה, גם רוחב המחשבה מצטמק וכמובן יכולת הביטוי. הדברים מקבלים משנה חשיבות במיוחד ביחס לשפה העברית היסטורית, שהיא שפה מרוכזת יותר עם הרבה פחות מילים מאנגלית למשל.

בעברית המילה אינה מייצגת משמעות בודדת, אלא היא קצה קרחון של משמעויות רבות הקשורות למשלבים ההיסטוריים של השפה. משום כך, דלות השפה עלולה להביא לאובדן ההבנה של מרחב משמעויות גדול. דלות השפה מביאה גם לאלימות. כשאין אפשרות "להוציא קיטור" על מה שמכעיס אותנו בחיינו, מגיע תורן של המחוות הפיזיות: מכות ודחיפות וגרוע מהן. גם אם לא מגיעים לאלימות פיזית, הרי שהרגעת הלחץ הנפשי והתודעתי - בהיעדר שפה עשירה - מתבטאת באלימות מילולית: בדיבור ובכתיבה.

המובן מכל זה הוא שלא בית-הספר האחראי הראשי להבנת הנקרא, אלא הבית הפרטי באמצעות הספר, כלומר באמצעות הקריאה. האם ילדינו קוראים מספיק, האם אנחנו מגרים אותם לקרוא, האם הם רואים את הוריהם קוראים? אחת מ"מראות השתייה" שלי בילדותי, כביטויו של ביאליק, הייתה דמותו של אבי ז"ל קורא דרך קבע. עד היום אני שומע את קולה של אמי ז"ל מקריאה לי בעברית המרוסקת שלה את "כיפה אדומה", "פרח לב הזהב" או אגדה אחרת.

אני למד שמערכת החינוך הקצתה 18 שעות שבועיות במצטבר בין כיתה ז' ל-י' לצורך הכנה למבחן. לא כדאי להשקיע יותר שעות במקצועות הומניסטים כמו תנ"ך, היסטוריה וספרות ומקצועות מדויקים כמתמטיקה ופיזיקה?

כך מגדיר מחקר פיז"ה את ה"אוריינות" שהוא דורש מנבחניו: "היכולת של תלמידים ליישם ידע וכישורים שרכשו בתחומים מרכזיים, וכן לנתח, להסיק ולהסביר בצורה יעילה את הדרכים שבהן הם ניגשים לבעיות, מפרשים אותן ומוצאים להן פתרונות במגוון מצבים". רבים מאיתנו רכשו את ה"אוריינות" הזאת באופן פורמלי ולא פורמלי כאחד. בבית-הספר אבל גם בבית, בתנועת הנוער, בצבא, בישיבה, ברעב להצליח ועוד.

צריך להתייחס אל ההשוואה עם מדינות אחרות בעירבון מוגבל. כל מדינה וההיסטוריה שלה, מרקם האוכלוסייה והמסורת שלה. הינה, למשל, ישראל נמצאת דרך קבע במקומות הראשונים בעולם בהגשה בינלאומית של פטנטים, הן ביחס לתוצר הלאומי והן ביחס לגודל האוכלוסייה. הנתון הזה לא מתבטא במבחן פיז"ה.

בישראל פועלות יותר מ-300 חברות בינלאומיות מובילות, כמו פייסבוק, גוגל, אינטל, אפל, IBM ועוד, שבחרו בישראל לבניית מרכזי המחקר והפיתוח שלהן. ישראל היא שדה הניסוי שהתוצרים והשירותים המפותחים בה מיועדים לעולם. האם חברות אלה אינן מכירות את תוצאות מבחן פיז"ה?

ושמא ההשוואה לעמים אחרים אינה המדד הבלעדי? האם ייתכן שדווקא בעיות המשמעת ופריצת המסגרות והאופי הלא מסודר של קניית הדעת יחד עם סקרנות אינסופית גורמים לישראלי לפרוץ לאופקי ידע חדשים? אם דף תלמוד יכול ללמד על קניית הדעת בעמֵנו, אפשר לתארו כ"רעש מסודר" - אין הנחה שלא מערערים עליה, ולאחר שמיישבים זאת חוזרים ותוקפים עד ליישוב הבא וחוזר חלילה.

הדיאלקטיקה המחשבתית הזאת, הרצוא ושוב בין קביעה לערעור ובין תזה לאנטיתזה, נמצאת בשורש המסורת הלמדנית שלנו. סביר להניח שרבים מאלה שלא ידעו לענות על כל השאלות במבחן פיז"ה יגבשו את האישיות המחקרית והאינטלקטואלית שלהם מאוחר יותר, וישלימו את החסר, גם את המידע על נדידת הציפורים.