(וארא סו) אם כבר, אז כבר

בניגוד לכל התחזיות, בבחירות לרשות הפלשתינית ניצח החמאס ניצחון מוחץ. הסקרים חזו לחמאס התחזקות ניכרת; חשבו שישיג קרוב למחצית מהקולות; חששו שיקבל יותר מארבעים אחוז; בסוף השיג כמעט כפול ממה שחשבו.

מעניין. עכשיו גם הישראלים וגם האמריקנים בלחץ. הישראלים מכנסים התייעצויות והנשיא האמריקני אומר שהתוצאות הן סטירת לחי לאמריקה ולישראל.

גם אצלנו יש בחירות בקרוב וגם אצלנו הסקרים צופים למהפכה. אצלנו, מפלגה המורכבת מפליטי מפלגות שונות צפויה לנצח בבחירות ובגדול. גם כאן יתכן שתוצאות האמת יפתיעו את הסוקרים ואת הפרשנים למיניהם. הח"מ לא יופתע כלל אם מפלגה זו תקבל הרבה יותר קולות מכפי שצופה לה הסקר האופטימי ביותר.

על פניו נראה שנחשפת כאן תופעה עמוקה של מאיסה במצב הקיים, מה שלא יהיה אותו מצב, וחתירה ברורה להקצנה. דומה כי החמאס ניצח, מפני שהבוחר הפלשתיני מאס בכפל הלשון שהורגל אליו, ובחר במי שאומר לו דברים ברורים. הדברים יכולים להיות קשים ואף מסמנים את הדרך לחורבן, אבל הם ברורים וזה מה שאנשים רוצים.

אצלנו, מפלגת הפליטים צפויה לנצח מאותה סיבה בדיוק; נמאס להתאכזב שוב ושוב ממפלגות ופוליטיקאים שמבטיחים ולא מבטיחים לקיים, אז יבחרו במי שמבטיח לא לקיים דבר, במי שיחריב הכל.

אצל הפלשתינים, הבחירה בחמאס מהווה הפגנת סלידה מן הממסד הקיים; אצלנו, יבחרו במפלגת הפליטים אנשים המבקשים, במודע או שלא במודע, להעניק לממסד שלטון מוחלט על האזרחים.

אפשר כעת להעלות תיאוריות כאלה ואחרות והסברים הגיוניים, למה זה קורה ומדוע; לא בטוח שזה יועיל, אז נדלג על זה; רק ננסה למצוא בפרשת השבוע שלנו את השורש הרוחני והרעיוני של התהליכים.

בשבוע שעבר עמדנו על הנטייה הטבעית של בעל שליטה, לשמר את השליטה ואף להגבירה, והסברנו כי נטייה זו היא העומדת בבסיס הדיכוי שנוקטים המצרים כלפי העברים. נטיה זו של שימור והגברת השליטה באמצעות דיכוי, מעומתת בפרשתנו עם דרישת משה ואהרון לשחרר את בני ישראל ממצרים.

עימות זה אינו פשוט כלל וכלל; מעבר להתנגדות הצפויה של פרעה, הממסד, לוותר על שליטתו, ישנה גם הנטייה הטבעית של המשועבדים להשלים עם שיעבודם ואף להזדהות עם משעבדיהם, כפי שראינו בשבוע שעבר ומוזכר גם השבוע.

(שמות ו, י) וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

להתעמת עם פרעה, עם הממסד, זה דבר די מפחיד כי שלטונו נראה בלתי מעורער ומאיים מאד. לכאורה הוא שולט במציאות שלטון מוחלט ואין סיכוי סביר להוציא ממנו משהו שאינו רוצה לתת. מה גם שהמיועדים לשחרור אינם מגלים התלהבות יתרה לקראת הגאולה, כי הם חוששים מנחת זרועו של פרעה, הממסד.

משה חושש מן המפגש הזה וה' מרגיע אותו בהסבר תמציתי על אודות דרכו בניהול העולם, ובהגדרת תפקידיהם של משה ואהרון במהלכים הצפויים במסגרת ניהול העולם, המציאות.

(שמות ז, א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
משה אמור לתפקד כאלוקים ביחס לפרעה, ואהרון הוא הפה של אלוקים. ביחד הם אמורים לפעול את שינוי המציאות בה שולט כרגע פרעה, הממסד, שלטון בלתי מוגבל לכאורה.

כאמור, משה מתפקד כאלוקים ביחס לפרעה, הממסד, שבטוח כי הוא בעל הבית על העולם, והוא זקוק למתווך שבאמצעותו יחולל שינוי במציאות; ריחוק הערך בין משה לבין המציאות, אינו מאפשר פעולה ישירה שלו על המציאות והוא זקוק לאהרון כמגשר.

עולם, שנה, נפש

(ז) וּמֹשֶׁה, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה--בְּדַבְּרָם, אֶל-פַּרְעֹה.

פעמיים שָׁנָה ועוד פעם אחת פַּרְעֹה שגם הוא 'שנה' בגימטריא. משה מתפקד כאלוקים; פרעה מייצג את העולם; מהו תפקידו של אהרון? כיצד הוא מצליח לגשר בין העולם לבין אלוקים?

התכלית היא להגיע למצב בו "הָרִשְעָה כולה בעשן תכלה" (מתפילת הימים הנוראים). עש"ן זה ראשי תיבות: ע'ולם ש'נה נ'פש.

האלוהים זה הנפש של העולם, והנפש זקוקה למתווך, ממוצע המחבר בינה לבין העולם; ממוצע שמצד אחד קרוב מאד אל הנפש, ומצד שני מסוגל להבין את העולם ואף להתחשב בו.

הנפש היא מעל הזמן והמקום; לכן משה, שאינו כפוף לחוקי המציאות, אינו יכול לפעול במציאות באופן ישיר. המקום, העולם, אינו חש כלל את מציאות הנפש המחיה אותו; הוא גם לא מסוגל להבין את השפה של משה, של הנפש, שעל כן ביחס אליו, משה הוא עֲרַל שְׂפָתָיִם.

כאן נכנס לתמונה אהרון, המייצג את מימד הזמן המכונה שָנָה. זמן עניינו הוא תנועה; בלי תנועה, אין זמן. והתנועה היא רצוא ושוב, כמו פעימות הלב. אהרון נע תמיד בין שני הקטבים; משה, הנפש מצד אחד, ופרעה, המציאות מצד שני.

פרעה, העולם, אינו מכיר בקיומה של נפש המחיה אותו; בעיני עצמו, הוא עצמו מחיה את העולם. הוא הֶאֱליל את עצמו ואינו מכיר שום סמכות גבוהה ממנו עצמו.

משה מתקשה לתקשר עם מציאות העולם, כי הוא גבוה מאד מעליה. אפשר לומר שהוא מתקשה להכיר בקיומו של העולם במצב בו העולם מעלים על העובדה שה' הוא המחיה ומהווה אותו.

אהרון הוא המסוגל להשכין שלום בין הנפש לבין הגוף; בין משה לבין העולם. הוא קרוב למשה וחייב להישאר שם. רק כך הוא מסוגל לפעול בעולם את מה שצריך לפעול, להביא אליו את דבר האלוהים. אם מסיבה כלשהי ינתק הקשר שלו עם משה, הוא עלול להזדהות עם העולם ולהכפיף עצמו אליו, ח"ו. זה אגב מה שקרה במעשה העגל.

ואיך כל הנ"ל מתקשר אלינו ואל הבחירות שהיו ושיהיו? אז ככה: לפחות בתחום המכונה אצלנו פוליטי, ויתרנו לחלוטין על הקשר עם הנפש של העולם, עם הבורא יתברך. בשנים האחרונות קראנו לויתור זה 'הינתקות'. בעבר היו לזה שמות אחרים, אבל זה לא ממש משנה.
מתוך מגמה זו, רק טבעי שהמפלגה הכי מנותקת תזכה במרבית הקולות, ועל כן חושבים שזה מה שהולך לקרות אצלנו בבחירות הקרובות.

יש רגליים לסברה, שאם מפלגה זו לא תתפורר מיד לאחר הבחירות, היא תזכה בעוד יותר קולות בבחירות שלאחריהן, אלא שאין כל כך סיכוי שהיא תישאר יחידה אחת. יש שם יותר מדי אגו וזה מרשם די בטוח לפיגועים מילוליים הרסניים, אבל זה במאמר מוסגר.

לעומת זאת, לא נעים להגיד, החמאס זכה בבחירות אצלם דוקא משום שהם לא ויתרו על הקשר שלהם עם מה שהם תופסים כנפש של העולם. מי שנתפסו, לפחות אצלנו, כ"חילוניים" נדחקו לשוליים; הבוחרים רוצים מערכת שתפעל באיסמ' אללה ולא בשם עצמה.

אצלנו, כאמור, נכנסו ללחץ מתוצאות הבחירות ביש"ע; אבל לענ"ד לא מהסיבות הנכונות נכנסו ללחץ. הרי אין הבדל בין החמאס לבין הפתח בהגדרת היעד הסופי שלהם; ההבדל הוא רק בתיזמון המהלכים שיש לנקוט. אלה אומרים רצח עכשיו ודיבורים אח"כ ואלה אומרים הפוך, דיבורים עכשיו ורציחות אח"כ.

הבעיה שלנו כנ"ל היא בעובדה שבחרנו להתנתק. עכשיו יש לנו עסק עם אנשים שבחרו דווקא להתחבר בגלוי, וזה מציב אותנו בעמדת חולשה גלויה לחלוטין, כי למחוברים יש תעצומות נפש ויכולת התמדה שמנותקים כמונו אינם מכירים כלל.

גם קודם הם התעקשו להישאר מחוברים, אבל לא הפגינו זאת ויכולנו להשלות את עצמנו שהכל פוליטיקה. כעת זה גלוי לחלוטין וכבר ברור שזו לא פוליטיקה, זו מלחמה על החיים.

והמלחמה היא לא מול החמאס ולא מול מה שמכנים הרשות הפלשתינית; המלחמה היא על עצם יהדותנו. כל השאר זה רק נגזרת של מלחמה זו. חייבים להתנתק מדרכו של פרעה וללכת אחרי משה ואהרון.

ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.