הייתי בדרכי הביתה כאשר האזנתי לתוכנית רדיו שבה ראיינו קצינה מהצנזורה הצבאית. זו ציינה, ובצדק, כי תקופה זו של לחימה היא תקופה שבה היא ואנשיה ידיהם מלאות בפיקוח אחר השידורים הרבים של התקשורת על הנעשה באזור. אין ספק שתפקידם של ביטחון שדה ושל הצנזורה הצבאית חשוב במיוחד בימים אלה.

שמחתי לשמוע על שיתוף הפעולה המבורך בין הצנזורה לבין עורכי החדשות בארץ ובעולם ועל כך שהצנזורה מעדיפה שלא להפעיל את הכוח שבסמכותה על התקשורת אלא לפעול איתה בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי.

חלפו מספר ימים ובערוץ ישראלי שודרו תמונות ממקומות שונים בצפון הארץ בהם היו נפילות של טילים, המצלמה עברה על פני הרחוב וקלטה שלטים שהבהירו במדויק היכן היתה הפגיעה.

ירי טילים מרחוק הוא עסק לא קל כי אין רואים את המטרה לכן צריך להסתמך על חוש כיוון ועל תצפיות מהשטח. את התצפיות מהשטח סיפקה הטלוויזיה מישראל.

לאחר שהתופעה חזרה על עצמה נזכרתי שלאותה תחנת טלוויזיה יש נציב פניות הציבור לכן חיפשתי את אתר האינטרנט שבו ניתן לפנות אליו, ושם ראיתי שרבים וטובים הקדימו אותי ופנו אליו וכי הוא אף הספיק לענות להם באתר האינטרנט של הרשות האחראית על אותו ערוץ. תגובתו היתה שאכן יש להיזהר בדיווחים אלה אך הוסיף לדבריו הסתייגות שאמרה שאנו חיים בעידן שממילא לכל איש יש מצלמה בסלולרי ובאינטרנט.

אז נזכרתי שבטיולי ברחבי הארץ עוד בימי ילדותי הבחנתי בשלטים על גדרות במקומות שונים בארץ עליהם היה כתוב "שטח צבאי אסור לצלם", האם גם אז הכוונה היתה "אנו חיים בעידן שלכל אדם יש מצלמה בבית" או פשוט שאסור לצלם גם אם יש לך מצלמה. האם העובדה לפיה לכל אדם יש סכין במטבח מקלה על האיסור לדקור אנשים ברחוב?

בכל אופן מאז אכן שמתי לב שלא מציינים ואף לא מראים את שם הרחוב. אך מוסיפים ומדווחים על פגיעה ישירה בבניין בחיפה או בנהריה. מידע זה מספיק בהחלט לאויב, שכלל לא משנה לו לדעת באיזה רחוב פגע אלא אם הצליח להרוג יהודים וכמה.

כתבי הערוץ, רובם בוגרי תחנת גלי צה"ל, הגיעו מן הסתם לתחנה הצבאית לאחר מיונים מורכבים ודקדקניים ולא חלילה בפרוטקציה או בנפוטיזם. האם באמת אינם מעלים על דעתם שאם חיזבאללה שומעים שהטיל שירו בשעה 3 פגע בישוב והרג אזרחים, ימהר וירה לשם יותר ויותר על-מנת לחזור על "ההישג"?

נסראללה הרי מצהיר שהוא שואף להגיע עם טיליו עד לתל אביב, וזאת כבר הרי השכונה של כתבינו הנ"ל. האם גם אז ירצו לדווח לו אם הצליח לפגוע בכמה והיכן?

האם חכם מצדם להראות, בשעה שהחיילים נלחמים ואחרים מגויסים, אנשים שבהלם הנפילות שהיו אצלם ליד הבית או ברחוב צועקים בהיסטריה "מה פתאום יצאנו להלחם בחיזבאללה"? אינכם מבינים שזה מזין את תאבון ההרג של המפלצות בתחפושת אדם הנלחמות בנו?

כמעט תלשתי את שערותי כששמעתי בימים הראשונים ללחימה את הכתב הוותיק מהאולפן מדבר עם הכתב הצעיר מהשטח על כך שאולי אולמרט "ירד מן העץ" עליו טיפס כשחשב שאפשר להביס את חיזבאללה. נדמה לי אפילו ששמעתי כתב מספר על מצב רוח ירוד אצל החיילים שלנו העומדים בפני קרב. אינני זוכר אם היה זה לפני או אחרי שהראו קטע מהטלוויזיה של נסראללה המפאר את "גבורת" לוחמיהם ואת "הצלחותיהם" במערכה.

איני מבין מה מניע אתכם, עיתונאים גדולים וחכמים, האם זה לצורך הדרמה, האם זה כדי להראות שאתם מסתכלים על האירועים מזווית ראיה גבוהה יותר משאר הציבור? איזו השפעה יש לדיווחים כאלה לדעתכם על מוטיבציית החיילים שהיא מרכיב חשוב בשמירה על חייהם?

לא האמנתי כשצוינו מספרי היחידות שגויסו, כשצולמו תהליכי ההתארגנות של היחידות. עדיין אינני מאמין שזו הדרך שבה דיווחו על הפשיטה של היחידה המובחרת בלבנון, שאני עדיין, מתוך הרגל, חושש להזכיר את שמה, אבל אחרים כבר לא. נדמה לי שהדיווח נומק בטענה שממילא היה חשש שהסיפור יודלף.

האם הדלפה היא אומנם רע הכרחי שעלינו לחיות אתו ולתת לו לנהל את שיקולי בטחוננו? האם לא הגיעה העת לכך שהדלפה תהיה מבחינת הס מלהזכיר ושהעונש עליה יהיה כל כך מרתיע, הן למדליף והן לכתב שפרסמה, עד כדי כך שהנזק שיגרם לו יגבר על ההישג של המדליף מבחינת יחסיו עם העיתונות או שאיפותיו הקרייריסטיות?

לאן נעלמו הביטויים "מי שצריך לדעת", "מידור" ובמיוחד "לא לשידור"?

ופנייה לסיום למשרד התקשורת או למי שאחראי למתן רישיון לשידור לתחנות השונות: זכורני שבעת מערכת הבחירות הורה השופט הממונה לטלוויזיה לקטוע את שידור נאומו של רה"מ דאז אריק שרון, בטענה שיש בדבריו איזו שהיא הפרה של כללי המותר ואסור לשידור בתקופת בחירות. אם היה זה אפשרי אז, מדוע זה לא נעשה כעת? מדוע ביטחון השדה של מדינת ישראל תלוי בשיקוליהם של ילדים עם מיקרופון עם חשיבות עצמית של דונאלד טראמפ.

האם אין אמות מידה בהן צריכה לעמוד תחנת שידור על-מנת שתקבל רישיון לשדר והאם אין הגדרה לקווים אדומים שאם ייחצו יישלל רישיון זה?