האבדן
לפני מספר שבועות איבדתי את כרטיס האשראי שלי. מבלי להקדיש לדבר חשיבה נוספת - התקשרתי לחברת האשראי, ביטלתי את הכרטיס והזמנתי חדש. השירות היה אדיב, חביב, נדיב, והצער על אבדן הכרטיס התחלף עד מהרה בתחושת התרוממות רוח על הקלות בה ניתן לבטל, להזמין, לשלם, ישירות, מיידית, ללא עיכובים, ללא סיוטים, ללא התעצבנויות וללא ביורוקרטיה.
הבחור הנחמד מעברו השני של הקו חש בשביעות רצוני ואף שלא חשב כי יש צורך מיוחד בנחמה הוא הציע לי בונוס קטן וחגיגי, "צופר" להרגשה הטובה: "את יכולה לעצב לעצמך כרטיס אשראי חדש, אישי - חינם, ללא כסף!".
ההזדמנות
אני יודעת שהיום בארץ כולם חייבים לעסוק בעיצוב. גוזזי השיער כבר אינם סתם ספרים אלא הפכו למעצבי שיער, האופים הפכו למעצבי עוגות, הטבחים - למעצבי מנות, רואי החשבון הם מעצבי דוחות, והשופטים הלא הם "מעצבי דין", "מעצבי צדק", "מעצבי חוק" ובעיקר "מעצבני דעת הקהל".
והנה, לא אלמן ישראל, גם לי ניתנה סוף כול סוף ההזדמנות הנפלאה להתקבל אל עם המעצבים. הזדמנות שכזו - לא התכוונתי להחמיץ.
ביררתי עם הבחור האדיב כיצד ייעשה הדבר... כיצד מתכוונת חברת האשראי לאפשר לי לעצב את הכרטיס שיהיה הכי יפה, הכי מקורי, והכי אוונגרדי בארץ כולה, עיצוב אשר יביא עמו בשורה חדשה לעולם העיצוב ויקנה לי בבוא היום, מינימום - רחוב על שמי.
"זה מאוד פשוט", המשיך הדובר, "את יכולה לבחור תמונת נוף ממאגר תמונות נוף של מקומות שונים בעולם, ואנחנו נדפיס לך את הכרטיס עם התמונה שתבחרי... אני תכף מקריא לך שמות של מקומות יפים מהעולם, אתרי נופש ידועים, את בוחרת את האתר - ואנחנו מדפיסים".
"אההה...".
הבחירה
"טוב", הסתגלתי עד מהרה, "קדימה, אני מקשיבה".
"אז ככה, בואי נתחיל. מה את מעדיפה מאירופה או מארה"ב?"
"לא רוצה מאירופה ולא רוצה מארה"ב. משהו מקומי יש לך?"
"מקומי? את מתכוונת לאזור? כמו הפירמידות, למשל?"
"לא, אני מתכוונת לארץ ישראל".
"ישראל?!"
"כן, כן, ישראל... אתה יודע... הארץ שלנו כאילו"
"כן, כן, שלנו, כאילו... בטח שיש מישראל כאילו שלנו... הנה... רק רגע... אני מחפש... הנה, הנה מצאתי... ירושלים!"
"ירושלים? לא, אני לא רוצה ירושלים... ירושלים היא לא כאילו שלנו... ירושלים היא שלנו... אבל בקרוב גם היא תהיה כאילו שלנו... בינתיים תבדוק אם יש לך את רמת הגולן?"
"תני לי רגע לחפש... לא, אין רמת הגולן, מצטער, כנראה שהיא כבר לא כאילו".
"וחיפה, יש לך?"
"כן, במקרה... מקדש הבהאים בחיפה! יופי של תמונה!"
"לא, לא, מקדש הבהאים! לא מדבר אלי... אולי יש לך במקרה את הנמל? את הים אולי?"
"לא, אין לי את הים... אבל יש לי את ים המלח אם את רוצה".
"לא, מלוח מדי. אני רוצה את חיפה".
"מצטער, מחיפה יש רק את המקדש. מה דעתך על הכנרת?"
"אתה יודע מה, בסדר, את הכנרת. אין כמו הכנרת שלנו, מייצגת היטב את השפל אליו הגענו. יאללה, שיהיה הכנרת".
"יופי גברתי, הכרטיס שעיצבת יגיע לסניף הבנק שלך בעוד 4 ימי עבודה, שיהיה לך סופשבוע נעים וכל טוב".
אחרית דבר
עברו ימים אחדים והגעתי אל סניף הבנק כדי לקבל את הכרטיס המעוצב. הפקידה הנחמדת שלפה את הכרטיס מתוך קופסת הכרטיסים וכשראתה את העיצוב הנפלא קראה קריאת התפעלות כנה:
"וואו!"
התכוונתי להתפאר בפניה על כישרון העיצוב שלי... אבל שאלה מביכה נשאלה לפתע:
"בטח היית שם, הה?!"
"כן, בטח שהייתי שם, ברור, מלא פעמים, כל שנה אני שם, לפחות פעם אחת".
"למה לא?! סחטיין אחותי, הלוואי עלי. אני מתה להיות שם... אולי בקיץ הבא... אם תשתחרר לנו תוכנית חיסכון... בקיץ שעבר נסענו למזרח הרחוק... היה מדהים!"
"זו תמונה של הכנרת", שמחתי לבשר לה על הקלות שבה תוכל להגשים משאלת לב.
"זו הכנרת?! את צוחקת עלי! די! כזו יפה?!"
