להשמיץ בעילום שם

פסק דין שניתן ביום 12.2.2007 בבית משפט השלום בחיפה (בש``א 1238/07 (שלום חיפה) מור נ` ברק 013 שירותי אינטרנט בע``מ (טרם פורסם), משריש באופן מדאיג את המגמה המסתמנת בפסיקת בתי המשפט בישראל להגן, בשם חופש הביטוי הנרחב באינטרנט, על האנונימיות של גולשים המפיצים לשון הרע.

המגמה החלה בפסק דינה של כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן מבית משפט השלום בירושלים (בש"א 4995/00 (י-ם) פלונית (קטינה) ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח' (לא פורסם), בו נקבע כי ספקיות שירותי האינטרנט (ISP) תחוייבנה בגילוי זהותם של גולשים שנטען נגדם כי הפיצו לשון הרע בפורומים או ב"טוקבקים" באינטרנט, אך ורק מקום בו פרסום לשון הרע מהווה לכאורה עבירה פלילית, דהיינו: נעשה בכוונה לפגוע, ולא מקום בו הפרסום הוא "רק" בגדר עוולה אזרחית.

החלטת בית המשפט בחיפה לאמץ את האבחנה שנקבעה על-ידי כבוד השופטת אגמון גונן, מצטרפת לשורת החלטות נוספות של בתי משפט השלום, אשר ניתנו בחודשים האחרונים ותומכים בגישה זו. בכל אותן החלטות יושמה האבחנה דלעיל לצורך דחיית בקשות למתן צו כנגד ספקיות שירותי אינטרנט, המחייבן לחשוף את זהותם של גולשים שפרסמו לשון הרע המהווה עוולה אזרחית, אך אינה עולה לכדי עבירה פלילית. במקרה דנן, בית המשפט מגדיל עשות בהדגישו את השליליות שיש בהלשנה ומסירת מידע בעיני העם היהודי במשך השנים, ובהזכירו כי העלאת ההלשנה למעמד של חובה משפטית מקובלת היתה במשטרים טוטאליטריים בלבד, כגרמניה הנאצית או רוסיה הסובייטית.

משמעותה המעשית של "הלכה" חדשה זו המסתמנת בבתי המשפט (בשלב זה בבתי משפט השלום בלבד) הינה מתן הגנה מעשית, בחסות הדין, לפרסום לשון הרע ברשת האינטרנט, מקום בו הפרסום מהווה עוולה אזרחית, אך אינו עולה לכדי עבירה פלילית. זאת מאחר שמוסכם על הכל (ובתי המשפט אף ציינו זאת מפורשות בהחלטותיהם), כי ללא חשיפת שמו של המפרסם, אין כל דרך מעשית לנפגע לאתרו לצורך הגשת תובענה אזרחית נגדו.

חשוב להדגיש - אין מחלוקת שפרסום לשון הרע ברשת האינטרנט, לרבות כזה שהוא אך ורק בגדר עוולה אזרחית, מקנה על-פי הדין זכות תביעה לנפגע על-פי חוק איסור לשון הרע. בהתאם לכך, נוצר מצב לפיו המפרסם דבר לשון הרע תוך חשיפת שמו, ימצא עצמו נתבע בבית משפט בגין הוצאת דיבה. לעומתו, המפרסם לשון הרע תחת מעטה חשאיות, יזכה להגנתן של ספקיות שירותי האינטרנט בגיבוי בתי המשפט.

כך, בשל הצורך כביכול להימנע מהתערבות משפטית ברשת האינטרנט, בשל החשיבות בעידוד החלפת הדעות וזרימת מידע בטכנולוגיה ייחודית זו, המשולה ל"כיכר עיר" מודרנית או "הייד פארק" טכנולוגי, הופכים למעשה בתי המשפט את רשת האינטרנט לעיר מקלט ללא הסכם הסגרה למשמיצים.

ההשוואה של רשת האינטרנט ל"הייד פארק" או "כיכר עיר", בהם מוחלפות באופן חופשי דעות ומחשבות, היא עקרונית נכונה, אולם ישומה שגוי. הרי בכיכר העיר או ב"הייד פארק", יכול הנפגע לראות את פניו של משמיצו, ולדעת את זהותו. הבעת הדעה, וההתבטאות החופשית לא נעשים במחשכים, אלא לעיני כל, ובאופן גלוי. המשמיצים עומדים מאחורי התבטאויותיהם, ולא מתחבאים מאחורי זהות בדויה.

פסיקת בתי המשפט מעודדת למעשה את הפיכתו של מדיום תקשורתי רב עוצמה לשטח הפקר. כתוצאה מכך, פרסום פוגע, אשר פרסומו בכלי התקשורת המוכרים, כגון: רדיו, טלוויזיה ועיתונות, אסור על-פי דיני איסור לשון הרע, ימצא דרכו עד מהרה לרשת האינטרנט וישתרש בה.

וחמור מכך. האבחנה שיישם בית המשפט לעניין הוצאת דיבה, בין פרסום שהוא בגדר עוולה אזרחית לכזה שעולה לכדי עבירה פלילית, אינה ייחודית לחוק איסור לשון הרע. גם חוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, אך אם נעשתה במזיד, הריהי עולה לכדי עבירה פלילית. יהא זה, על כן, אך טבעי ליישם את אותו כלל לגבי פרסומים אנונימיים באינטרנט הפוגעים בפרטיות.

יוצא איפוא, כי על-פי ההלכה החדשה של בתי המשפט בישראל, פרסום אנונימי של מידע שיש בו פגיעה בפרטיות, כגון: חשיפת ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני או מצב בריאותו או התנהגותו ברשות היחיד (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות), או צילום של אדם ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות) יהא מוגן מתביעה אזרחית, כל עוד נעשה באופן אנונימי ולא הוכח שנעשה במזיד. על-פי הגיון מוזר זה, יש להגן על פרטיותו של מי שרמס ברגל גסה את פרטיותו של אחר.

בשורה התחתונה, מי שאינו מוכן לעמוד מאחורי התבטאויותיו, ומנצל את רשת האינטרנט על-מנת להשמיץ את זולתו תוך הסתרת זהותו, לא ראוי להגנה ואינו זכאי שמערכת המשפט תעמוד מאחוריו. הדברים נכונים כמובן כאשר התבטאויותיו עולים לכדי כוונה לפגוע, אולם תקפים גם מקום בו הם "רק" בגדר עוולה אזרחית.

מדוע זכאי מי שמפרסם פרטים משמיצים על רעהו, בעילום שם, להגנת פרטיותו בשם הצדק והדין? ואם אכן כטענת בתי המשפט, תגרור חשיפת השמות "אפקט צינון", ותרתיע פרסומו של מידע מסוג זה ברשת האינטרנט, במה ניפגע כחברה? האם זהו חופש הביטוי שמבקשים אנו כחברה לעודד?

רשת האינטרנט היא מעין ג'ונגל וירטואלי. כולנו מתפעלים מיערות פרא, ומכירים בחשיבות השמירה על אופיים הייחודי, נופם הבראשיתי, והצורך בהגנה על מתכונת החיים ה"פראית" המאפיינת אותם. יחד עם זאת, כדאי לזכור כי בג'ונגל מסתובבות באין מפריע גם חיות טרף. ומקום בו משמש הג'ונגל מקום ביקור ומפגש תדירים לאנשים מן הישוב - מן הראוי להגן לא רק על חיות הפרא אלא גם על ביטחונם ושלומם של המבקרים בו.