קראתי באתר Ynet ואצל פרופ' אלכס בליי, ידידי, שמלאו עשור שנים להיעלמותו של גיא חבר, חייל בתותחנים, מבסיסו ברמת הגולן.
באותו ההבזק הזכירו עוד חיילים, שצבאנו שכח לאתֵר - כלומר, איבד במרוצתו: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן - שלושת חיילי השריון, שהופקרו בקרב בסולטן יעקוב; הנווט רון ארד; והחייל הדרוזי מג'די חלבי.
כולם נעדרים ושבויים. כולם פרשיות עלומות, שרב בהן הנסתר על הגלוי, והמשותף לכולן - מחדלי מערכת הביטחון העצימו את האבדן.
לפני כחמש-עשרה שנה הזמינה אותי העמותה למען נעדרי צה"ל (נסגרה בינתיים עקב מחסור באמצעים - אב"ץ) לסמינר, שערכה באוניברסיטת תל אביב. תמהתי אז - כפי שאני תמה כיום - הכיצד איבדו צה"ל ומערכת הביטחון כל אפשרות לדעת דבר על נעדריו ועל שבויו. מדוע אינו עושה דבר לחלצם משביים. מה זה אומר על צבאנו ועל קהילת המודיעין שלנו?
זה היה נכון אז, וזה נכון עתה גם לגבי אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנוספו בקיץ הקודם לרשימת נעדרינו ושבוינו.
לרינה - אמו של גיא חבר - טענות קשות למשרד ראש הממשלה. בעבר פורסם, כי כיוון שלא התנהגה יפה, הסתירו ממנה מְפקדות בכירות במחלקת הנפגעים של צה"ל פריטים ופרטים, שנאספו על בנה האובד.
אמו של רון ארד הלכה לעולמה מיואשת וכואבת עקב מחדלי מערכת הביטחון בעניין השבת בנה.
קהילת המודיעין הישראלית יודעת להפיץ - בגלוי ומתחת לשולחן - סיפורים ומעשיות על הצלחתה ותירוצים על כישלונותיה. בעניין הנעדרים היא ממלאת פיה מים. כנראה, ירד העניין מסדר-היום, תודה לאל, ורק כמה הורים נודניקים עדיין מציקים בעניין בניהם האובדים.
זכריה, יהודה, צבי, רון, גיא, מג'די, אלדד ואהוד - שמונת נעדרינו ושבוינו - אינם מעניינים כלל את ראש הממשלה, את שר הביטחון, את הרמטכ"ל ואת גדולי האומה. לכל היותר, יזכו השבעה לאזכור בחצי משפט של מס שפתיים בטקס שנתי פה ושם.
זה מזכיר לי את דברי דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עברייה ...".
