בשבוע שעבר פגשתי חברה לפעילות הציבורית, חברת מועצת העיר בנס ציונה, סמדר אהרוני שאמרה: "רק מחברה חזקה, יכולה לצמוח מדינה חזקה".
אמירה זו מגלמת בתוכה את הבעיה המרכזית בעידן הפוסט ציוני שבו אנו חיים. יסודות החברה שלנו מתרופפים. זה לא שאנו אדישים לכל דבר, זה לא שנעלמה העזרה ההדדית, אנחנו עדיין אומה חזקה ואנשים טובים ביסוד. אבל, משהו קרה לנו.
כמעט נגד כל הסיכויים, הצליחה האומה שלנו לשוב למולדת ולהקים כאן מדינה. אלא שנדמה, כי מזה שנים רבות, אנו מעדיפים את "הציניות" על פני "הציונות". חלק מנבחרי הציבור, אף הם לא טמנו ידם בצלחת, והוסיפו "ציניות שלטונית" משלהם.
אנו פוגעים והורגים בעצמנו, בתאונות דרכים ובאלימות, יותר מכל אויבינו, במלחמות ובפיגועי טרור. רמת החינוך להשכלה ולערכים הגיעה לשפל המדרגה. פעם, בעידן הציונות, היו תלמידי ישראל מן המובילים בעולם. היום, אנו מדשדשים יחד עם מדינות, עולם שלישי. רמתו המקצועית של צה"ל זקוקה לתיקון דחוף. ניצולי שואה וקשישים אחרים, חיים בחרפת רעב. הפערים החברתיים מתרחבים, עד כדי תסכול. החלשים נעשים חלשים יותר ומעמד הביניים קורע תחת נטל מס גבוה. זכויות עובדים הפכו להמלצה בלבד. מושג חדש הפך פופולרי, כפתרון קסם לתחלואי תפקודו של הממשל, "הפרטה". כל מה שלממשל לא רצוי לעסוק בו יופרט.
לא לחינם זועקות הכותרות בעת האחרונה בדבר ריבוי המשתמטים משירות צבאי, האלימות הגואה ברחובות (פעם אלימות היתה נחלתם של "עבריינים מקצועיים" כיום, גם בוגר הריאלית חשוד בהריגת חברו), האבטלה, קיפוח מתמשך של ניצולי שואה, קשישים החיים במצוקה ולא נשכח גם את המצב הקשה של המוסדות להשכלה גבוהה, שהיו פעם תפארתנו. העורף הופקר במלחמה האחרונה ועד היום לא תוקנו הליקויים. ידוע כי רעידת אדמה יכולה לקרות בישראל בכל עת, אך לא נערכים אליה כראוי. מערכת המשפט, מתנהלת בבעייתיות.
כל אחד מאיתנו, סובל מן הרעות החולות שצוינו כאן ומכאלה שקצרה היריעה מלפרטן. אף אחד מאיתנו, לא ממש אוהב את דרך ההתנהלות.
יש כאן אחריות משותפת. לנו כציבור וכפרטים ולממשל. נתחיל בעצמנו. אני כאזרח המדינה יכול לעשות יותר למען עצמי, למען ילדי ולמען המדינה.
- לחזור לערכי הציונות, לזכור שעדין לא סיימנו לבסס את חיינו כאומה מתחדשת כאן, לרוח של עשייה למען עצמי וגם למען הזולת אני יכול?
- להיות אדיב יותר בתור לקופה, לכניסה למגרשי הספורט ובכלל לא להידחף ולא לדחוף אני יכול?
- לנהוג בזהירות רבה יותר, תוך הקפדה על חוקי התנועה. לאפשר לנהגים אחרים להשתלב בתנועה מבלי להרגיש פראייר, אני יכול?
- לנהוג איפוק ולא להרים יד אני יכול?
- לחנך את ילדי, לערכים דוגמת אלה אני יכול?
- לשמור על זכויותיי כעובד, גם אם אני חושש לגורל המשרה שלי, נניח בתלונה אנונימית, אני יכול?
- להשפיע על המערכת הפוליטית מבפנים, כמצטרף לעשייה ומבחוץ, כבוחר וכמשכנע בוחרים נוספים, אני יכול?
אלה רק דוגמאות לגישה אחרת ולפעולות שאנו יכולים לבצע לטובת עצמנו. אני כבר מיישם את הדברים. אם תרצו לקרוא על כך ולהגיב, תוכלו להתרשם מהתכנים המוצגים
באתר שלי.
וכעת לממשל, לאנשים שאנחנו בוחרים ולאלה שהם ממנים ומנהלים חלקים רבים וחשובים בחיינו. לחלקם של האנשים הללו, ישנה התנהלות שאיני מבין, את פשרה.
אנו ערב תקציב מדינה, לשנת 2008. גם הפעם נראה כי לאנשי האוצר בגיבויים של שר האוצר וראש הממשלה, אין רגישות חברתית וכך הם מגישים את הצעת התקציב, בסיועו של חוק ההסדרים (חוק המבטל חוקים שעלותם יקרה בעיני האוצר, בהנף שלוש קריאות).
הגיע הזמן שהממשל ישנה את הגישה. נכון, הכנת תקציב, הינה פעולה שיש לנהוג בה בזהירות רבה ובאחריות עליונה. ישנם אילוצים כמו הכנסות המדינה, התחייבויות כלפי הממשל האמריקני, החוב הלאומי ואחרות. עם זאת, ניתן להקדיש מחשבה מעמיקה ורבה יותר לדרך הקצאת המשאבים. ניתן להביא לייעול התפקוד של מערכות הממשל וודאי שליתן הזדמנות נאותה לשרים ולחברי הכנסת ללמוד את הצעת התקציב והצעת חוק ההסדרים, זמן מספיק טרם שהם נדרשים להצביע עליהם.
- המשבר הצבאי, ש"התגלה" במלחמת לבנון השנייה לא נולד ביום אחד. החיזבאללה התבסס בדרום לבנון באופן גלוי לעין המודיעין הישראלי, החל משנת 2000. האם היתה זו טראומת לבנון 82, שמנעה ממשלות שרון לנקוט בפעולות הנדרשות ונראה כי גם הפשוטות יותר מאשר מלחמה, למיגור התבססות החיזבאללה. הירידה ברמת המוכנות של הצבא, גם היא תולדה של היעדר אימונים מספיקים ומתאימים בשנים האחרונות.
- תפקודו הכושל (לפי דוח הביניים של ועדת וינוגרד) של ראש הממשלה, במלחמת לבנון השנייה, כמו גם הליקוי בתפקודם של שר הביטחון והרמטכ"ל דאז, אף הם לא כורח המציאות. רק שמר אולמרט, לא מוצא לנכון לנהוג כפי שנהגו פרץ וחלוץ ולפנות את מקומו.
- בשנות השבעים, עדיין היו תלמידי ישראל, מן המובילים בעולם באיכות לימודיהם. והיום? הגיע הזמן שהממשל המרכזי, ישכיל להבין כי השקעה ראויה של משאבים ותכנון אסטרטגי בחינוך, אינו מותרות, אלא חיזוק הבסיס הקיומי שלנו כאומה.
- גם אם מדובר בהזנחה בת שנים רבות, הגיע הזמן כי ניצולי שואה, קשישים אחרים ושאר בני המעמד החלש, לא יחיו בחרפת רעב ובמצוקה כלכלית כה קשה. ראוי כי המלצות "ועדת איצקוביץ", ועדה בינמשרדית לבחינת הצרכים והפתרונות להם זקוקים ניצולי השואה, שהוקמה בידי שר הרווחה, יצחק הרצוג, יובאו לחקיקה בהליך מזורז.
- קידום השכבות החלשות אינו רק מוסרי, הוא גם יתרום לשילוב טוב ואיכותי יותר של ילדיהם בחברה ויביא להגברת הצריכה של שכבות אלה ובכך יסייע גם למשק. דרישת מפלגת העבודה, להעלאת שכר המינימום, היא נדבך חשוב בסיוע לשכבות אלה.
- הובלת מהלך של צמצום תאונות הדרכים והאלימות בידי הממשלה, בנוסף להיותו מוסרי, יהא בו כדי לחסוך משאבים כספיים ניכרים למשק המדינה.
- חיזוק מוסד מבקר המדינה, יהא אבן דרך למלחמה בשחיתות ובתפקוד הלא ראוי של חלק ממערכות הממשל.
- הגיע הזמן שהממשל ישכיל להבין כי "קסם ההפרטה" מבית מדרשו של מר נתניהו, אינו באמת מזור לכל תחלואי תפקוד מערכות הממשל. ישנם מקרים, כמו הפרטת בזק, או השיחות הבינלאומיות, שיש צידוק לקיומם. עם זאת, ישנם נושאים שהינם באחריות מוחלטת של המדינה ולכן, אסור להפריט את הטיפול בהם. כך למשל, חברת החשמל (שניתן להפריט חלק מפעילותה, אך לא להפכה לחברה פרטית), המוסדות לטיפול במפגרים, שירות בתי הסוהר וכדומה. האם באמת נשמע לכם הגיוני שמפעיל פרטי, של בית סוהר, יספק יותר שירותים, יפעל לשיקום אסירים, יצליח להרוויח ולמדינה זה יעלה פחות?
הדוגמאות הן רבות וכולנו מכירים אותן, מי פחות ומי יותר. המשוואות שמנסים ל"למכור" לנו אנשי האוצר כאילו יותר תקציב לביטחון = פחות תקציב לחינוך, אינן באמת מבוססות דיין.
ישנן גם נקודות אור, כמו למשל, העובדה ששר תיירות, מוותר על המשרד הכלכלי הנוצץ, לטובת משרד הרווחה (השר יצחק הרצוג) כי יש מי שמוכנים לוותר על כסא השר לטובת שלמות עם מצפונם (השרים לשעבר אופיר פינס-פז ואיתן כבל) כי יש חברי כנסת ושרים שפועלים למען הציבור, ללא לאות (כמו שלי יחימוביץ', גלעד ארדן, דב חנין, קולט אביטל, יולי תמיר, שאול מופז, יצחק הרצוג, אופיר פינס-פז, אהוד ברק שפועל יחד עם הרמטכ"ל אשכנזי, לשיקום וחיזוק הצבא ועוד טובים אחרים).
נקודות אור נוספות ולא מעטות, ניתן למצוא גם בציבור. כמו למשל, "הורים למען שוויון בנטל" התארגנות של אזרחים לצמצום תופעת ההשתמטות, "ארבע אמהות 2007" התארגנות של אמהות לילדים שנרצחו, לצמצום תופעת האלימות, ארגונים ותיקים כמו "עמותת ידיד" "רוטרי", ליונס ועוד רבים אחרים, שעושים מדי יום למען שיפור איכות החיים, בחברה בישראל. ההתייצבות במלחמת לבנון השניה, שלעיתים עלתה על 100% מהנקראים לשירות, אף היא מלמדת כי יש תקווה.
החברה שלנו עדין חזקה, רובנו, עדין אנשים שאכפת להם, רק צריך לנער מעט את האבק, להסיר את החלודה ולפעול כל אחד מאיתנו בעצמו ובביתו, כל מי שיכול, למען זולתו וכולנו כציבור, להיות דעתנים ולדרבן את נבחרי הציבור שלנו, לפעול למעננו.
עקבו אחר פעילותם, הוקיעו נבחרי ציבור שסרחו. יזמו וכתבו להם. (
באתר הכנסת תוכלו למצוא את כתובות הדוא"ל של כל חברי הכנסת).
הצביעו למפלגות שחבריהן פועלים למען הציבור. הצביעו למפלגות שמשלבות פנים חדשות של מועמדים, כאלה שיכולים לעשות יותר למען הציבור.
וזכרו, "רק מחברה חזקה, יכולה לצמוח מדינה חזקה".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
