לקראת פרסום דוח וינוגרד, הרוחות מתחילות לנשוב לכיוון דרישה לבחירות מוקדמות מוסכמות או לפרישה חלקית מהקואליציה. בתוך מפלגת קדימה יש כבר הערכות ליום שאחרי וראשי המפלגה, כמו ציפי לבני, שאול מופז, מאיר שטרית, מתכננים מהלכים לקראת אפשרות של הדחה, בחירות בתוך המפלגה ואולי אפילו פילוג - כאשר חלק מהחברים יחזרו למפלגת האם - הליכוד בראשות נתניהו.
ברור לכולי עלמא - שנוסחה מעין זו, לא היתה יכולה להתקיים בתקופת שרון, גם מפני שמלחמת לבנון השנייה היתה נראית אחרת וגם בשל העובדה שהמפלגה לא היתה הולכת "אחורה" (במקום קדימה) כפי שהמצב נראה היום במציאות.
יש סבירות גבוהה - שאולמרט יצליח לשרוד את ועדת וינוגרד, לא אצל הציבור הרחב ולא במשפט הציבור שיבוא אחרי תוצאות הוועדה והמסקנות המערכתיות - אלא בשל הקונסטלציה פוליטית בה אהוד ברק ומפלגת העבודה יפחדו לעזוב את הממשלה ולהפילה - מהטעם שהיא מסכנת את חזרתה לממשלה ואולי את מספר המנדטים שיש לה וגם מפני שרוב חברי הכנסת לא רוצים בבחירות ומפחדים מאבדן מאסיבי של מנדטים. במידה ואיבט ליברמן יפרוש - גם אז יש עדיין רוב לממשלת אולמרט והדבר עלול לחזק את טענותיו של ברק לא לצאת מהממשלה בעת הזאת.
שס מקבלת פיצוי תמונה את משרד הדתות הגמלאים את השרים שלהם, ברק את משרד הביטחון האהוב עליו שהוא גם קרש קפיצה עתידי - כך שהחישוב מה טוב לנו ולמפלגה - וגבר על טובת המדינה, התנהלותה, איכותה ואחריותה כלפי מחדלי מלחמת לבנון השנייה. מטריאומווירט המלחמה: אולמרט, פרץ, חלוץ - נשאר רק אולמרט שנאחז ברסן השלטון ונלחם על חייו ותפקידו, תוך מניפולציות פוליטיות - בצורה מרשימה למדי. האם לחץ ציבורי ופוליטי יכריח אותו להתפטר נוסח פרץ-חלוץ, בספק רב. טענתו העיקרית תהיה - עברה שנה, הזמנים, הנסיבות, ההערכות השתנה, הליקויים ברובם תוקנו או בשלבי תיקון ושיקום, הגיבוי הפוליטי איתן אין מקום לשינויים. מי שיכול לשנות את המבנה, הן המפלגות בקואליציה ונציגינו בכנסת - אבל לא הייתי בונה על כך כמפורט לעיל. והרי "סקופ תקשורתי" בלעדי וראשוני - תמצית דוח וינוגרד.
והרי עיקרי המסקנות
צה"ל
רמטכ"ל צה"ל, דן חלוץ, היה בתפקידו הקודם סגן הרמטכ"ל וחבר המטה הכללי, לאמור: אדם שלפי כל הקריטריונים, צריך להיות בקיא בכל הנעשה בצה"ל, החל מכשירותו, מוכנותו, אימוניו, הגיבוי הלוגיסטי והטכנולוגי, לרבות שליטה בכל תוכניות המגירה במקרה של...
בנושאים אלה, להבדיל ממבוקרים אחרים, לא יכול הרמטכ"ל להתחמק מאחריות או להטילו על אחרים ומכאן נובעת עיקר הביקורת ועיקרי המסקנות לגבי תפקודו.
הרמטכ"ל הוא לא רק מפקד העליון של צה"ל אלא גם יועץ ביטחוני מקצועי לשר הביטחון ולראש הממשלה. במיוחד חשובה נקודה זו, לאור העובדה ששר הביטחון, ללא הכשרה ביטחונית רחבה (למרות שהיה סרן צנחנים בחימוש), וכך גם הכשרתו של ראש הממשלה בתחומי הפוליטיקה והעשייה האזרחית ללא רקע ביטחוני מוכח.
אמנם, בעבר היו שרי ביטחון וראשי ממשלה, ללא רקע והכשרה ביטחונית החל מבן-גוריון, לוי אשכול, משה ארנס ואחרים, שתפקדו בצורה יעילה, אבל לידם היו תמיד אנשי צבא מוכשרים, עם רקע מוכח ומעשי וחבורת גנרלים שנתנו גיבוי צבאי למנהיגות האזרחית, נוסח דיין, רבין, שרון ואחרים. בסיטואציה שנוצרה במלחמת לבנון 2, ההרכב של הטריאומווירט המוביל של המדינה היה בעייתי מלכתחילה.
שר הביטחון
שמונה לתפקידו רק חודשיים לפני, ללא רקע, ללא הכנה, ללא כישורים ביטחוניים, וללא יכולת מעשית להשפיע על מהלכים או על מדיניות מבצעית. כשל בכך, שלא התייעץ מספיק עם מומחים לדבר, לא התערב מספיק בהחלטות - ולא ייצג נכונה את משרד הביטחון ואת עמדתו כשר מול ראש הממשלה והרמטכ"ל.
ראש ממשלה
ללא רקע ביטחוני, שנאלץ על-רקע שיקולים קואליציוניים, לקבל את פרץ כשר ביטחון מטעם מפלגת העבודה ולהסכים בלית ברירה למינוי הבעייתי. כהערת אגב ניתן לומר: שעמיר פרץ עשה טעות גורלית ואולי פוליטית, כשמינה את עצמו לשר ביטחון, כאשר יכול היה לבחור במספר אופציות הגיוניות:
לא לוותר על תיק האוצר או לדרוש תיק חברתי מורחב ומשופר. לקבל את תיק הביטחון, ולמנות מבין חברי המפלגה את עמי אילון, אפרים סנה, מתן וילנאי, פואד בן-אליעזר, שכבר היה שר ביטחון בעברו, וגם היה נאמן לו ולא חותר תחתיו, ולהישאר יו"ר המפלגה עם הסמכות המנהיגית והמילה האחרונה גם ללא תפקיד שר, או לא להיכנס לקואליציה בתנאים שהוכתבו לו.
אבל לצערי, למהלכים אלה, צריך אישיות בעלת משקל ומעמד משכמו ומעלה, מנהיגות, כריזמה ואומץ לב, אף אחת מאלה לא הוכיח עמיר פרץ בסיטואציה שנוצרה.
הרמטכ"ל
לקח לחלוץ 3-6 ימים להבין ולהפנים שלא מדובר במהלומת תגובה אווירית, על חטיפת החיילים וירי הקטיושות, אלא במבצע מורחב וגדול או בלשון העם מלחמת לבנון 2.
מאחר שזאת היתה תפיסתו הטקטית, שמדובר בתגובה, שניתן לפתרה רק ע"י חיל האוויר, במכת מנע מהירה על טילים ארוכי טווח שלגביהם היתה אומנם הצלחה גדולה ורובם הושמדו בתקיפות הראשונות.
הפרשנים טוענים שתפיסתו הצבאית והטקטית גובשה בכלים ובחשיבה של חיל האוויר, לאמור: אני ואפסי עוד, חיל האוויר מוכן ומסוגל, הטובים לטיס וכו', יהירות זו, בתוספת הפחד מפני נפגעים רבים בשל פעולה קרקעית בדרום לבנון, מול מוכנות החיזבאללה, מנעו מחלוץ להמליץ על פעולה קרקעית נרחבת מהירה ובשלבים מוקדמים יותר.
כאשר נוכח, ביחד עם המטה הכללי, וראש הממשלה אולמרט, שהתגובה האווירית לא מביאה את ההרתעה והפסקת ירי הקטיושות על כל הצפון, הוחלט באיחור על פעולה קרקעית.
האיחור בחשיבה הנכונה הביא לכך, שהמילואים גויסו באיחור, לא הספיקו להתארגן, להתאמן, ובנוסף לכך, הלוגיסטיקה איכזבה קשות, הימ"חים לא היו מוכנים, הציוד היה מיושן, לקוי וחסר, ומה שהיה, לא תמיד פעל כראוי והיה חסר ערך ואפילו מסכן חיי אדם, כמו מפות ישנות לא מעודכנות, וחוסר בציוד מודרני לירי וקשר.
תוכניות מגירה
כל האפשרויות הצבאיות, כל התסריטים האפשריים נלמדים, נבחנים, מעודכנים כל הזמן ומקבלים ביטוי בתוכניות מגירה לעת מצוא. התוכניות שהיו בנמצא - דברו על הגעה לליטני בשלוש זרועות בים, ביבשה ובאוויר וירידה דרומה, תוך סגירה הרמטית של דרך המילוט למחבלים וחיסול הקטיושות קצרות הטווח.
מתברר שהתוכניות האופרטיביות למצבים כפי שקרו במציאות בדרום לבנון - נשארו סגורות במגירות. זהו כישלון מבצעי זועק לשמיים, כאשר מולו הציבו תוכניות אד-הוק, מגומגמות, אנמיות ובעיקר מבולבלות, כפי שהוכיחו רוב התחקירים הצה"ליים. בכשל הזה נושאים באחריות הרמטכ"ל אישית, לידו סגן הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד הצפון ומטהו וכל האוגדונרים בצפון. אומנם ההיררכיה הצבאית כפופה לרמטכ"ל, אבל סגן הרמטכ"ל שבקי בלוחמה קרקעית ומכיר את הצפון וחיזבאללה, מפקד זרוע היבשה, שהיה אלוף פיקוד הצפון, והאלוף הנוכחי, היו צריכים להיות אסרטיביים, נמרצים, אמיצים ואם היה צורך להגיע לראש הממשלה ולהציג בפניו את המהלכים המתוכננים הנכונים שהיו בנמצא - תחת ידם.
התחקירים הצה"ליים הצביעו על כישלון מנהיגותי וכשירות לתפקיד של שלושת האוגדונרים שפעלו בצפון. לא נשמע כדבר כזה בצה"ל, או בחילות העולם, שאוגדונר ויהיה זה קצין מצטיין בשייטת או צנחנים, יפקד על אוגדה משוריינת, מבלי שתהיה לו הכשרה שריונרית רחבה ובלי להבין ולהרגיש, איך פועלת, מתפקדת ומה הן היכולות הצבאיות של אוגדה משוריינת ואיך שולטים על מפלצות הפלדה יורקות אש בתנועה. הערת אגב, יצוין כי לאחר מלחמת קדש - 1956, עברו עשרות קציני חי"ר הסבה מאסיבית לשריון, ביניהם: צ'יץ, ציפורי - וטליק - שהפך למפקד גייסות השריון ומגיבורי מלחמת ששת הימים, ממציא טנק המרכבה ומר שריון בעל שם עולמי.
על מינויים לתפקיד, בטרם עת, ובטרם בשלו והוכנו לתפקיד, אחראים הרמטכ"ל אישית ומפקד זרוע היבשה.
הסיכום לגבי צה"ל
ראשי צה"ל החל מהרמטכ"ל, המטה הכללי, המודיעין, הפיקוד, זרוע היבשה - כשלו בהבנת המלחמה, ניהולה ויישומה. לעומתם - שדרות הפיקוד הבינוני ממפקדי חטיבות מג"דים ומטה - הוכיחו נחישות, כוח רצון, לחימה עילאית, מעשי גבורה ומופת, בתנאים קשים, אליהם הובלו והוכנסו ע"י הפיקוד מעליהם.
למרות ההפתעה שחיזבאללה הכין בצורת טילים אנטי טנקיים מודרניים, שהשתמשו בהם נגד חי"ר ובתים, החיילים בכל מגע עם האויב גברו עליו וחיסלו אותו ויכלו להשיג הישגים מרשימים, אם היו נותנים להם ומנחים אותם בצורה הנכונה.
לסיכום פרק זה ניתן לומר - שצה"ל על חייליו הסדיר והמילואים ניצחו אך לא הכריעו את האויב, כיוון שמפקדת צה"ל בראשות הרמטכ"ל, לא אפשרו להם להגיע להכרעה, כפי שהיה מצופה מהם.
לא ניתן לסיים קטע זה מבלי להדגיש תופעה שלילית שנתגלתה בעת המלחמה, כאשר מפקדים בכירים מדרגת מח"טים ומעלה לא היו בראש ובתוך חייליהם בקרב אלא מאחור מאחורי מסכי פלסמה ועכברים ביד.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" - התייחסתי בהרחבה לתופעה שלילית ומדאיגה זו כאשר המושג והמיתוס "אחרי" התחלף "אחרי הפלסמה" - תופעה שיש לבטלה, מבלי לפגוע בטכנולוגיה המתקדמת החשובה ולשלבה בצורה נכונה בצה"ל. סקירה צבאית היסטורית קצרה מוכיחה כי מאז ימי התנ"ך, דרך אלכסנדר מוקדון הגדול, חניבעל, יוליוס קיסר, נפוליון, רומל, פטון, שרון, רפול - כולם היו בראש חייליהם ונתנו השראה מנהיגות ודוגמא אישית.
הרמטכ"ל הבין את הרמז והגיש את התפטרותו ביחד עם אלוף הפיקוד ואוגדונר גל הירש, אך המפולת עדיין לא נעצרה ויהיו עוד הפתעות.
משרד הביטחון
השר עמיר פרץ, כמוסבר לעיל, טעה כשקיבל על עצמו את התפקיד, לא בשל היותו אזרח, אלא בשל היותו לא בשל לתפקיד. הרצון או המחשבה שהוא יכול לשדרג את עצמו, למנהיג לאומי, היה כישלון מוחלט. העובדה שהיה בתפקיד רק חודשים, והוא לא אחראי למוכנות צה"ל וביצועיו, אכן נכונה ופועלת לטובתו כולל העובדה שכנראה לא היתה לו השפעה רבה על ההחלטות, אבל האחריות המיניסטריאלית על צה"ל ועל ביצועיו והחלטות הממשלה חלות ומחייבות גם אותו. התוצאה אחראי אך לא אשם - באשר לצד הצבאי, אך בכל הקשור לעורף ומחדליו תוך כדי המלחמה, האחריות נופלת גם עליו.
ראש הממשלה
האחריות הכוללת בכל הקשור למדינה מוטלת, ללא עוררין, על כתפי ראש הממשלה. כישלון ראשי צה"ל, מערכת הביטחון, פיקוד העורף שהופקר, פעל לא נכון, לא בזמן ולא מספיק, עד הצורך באוליגרכים נוסח גאידמק לפינוי האוכלוסיה.
העובדה שלא הוכרז על מצב מלחמה, בשל חישובים פוליטיים ומשפטיים על שלל ההשלכות שיש להכרזה מעין זו (יש בה טעמים חיוביים רבים), לצד סוגיות משפטיות, אבל אי שימוש בכל המנגנון או אמצעים לשעת חירום, שיכלו לתת תשובות לאוכלוסיה האזרחית, אין לכך הסבר מניח את הדעת.
ניתן גם ללמוד מהאירועים, שאולמרט, לא גילה מנהיגות לשמה, כמצופה ממנהיג לאומי, וכשל בעיני הציבור בתפקידו, כפי שמראים הסקרים וההרגשה המלווה את ביצועיו מאז מינויו.
מסקנה - המערכת הממשלתית, קרסה, לא תפקדה כמצופה וכראוי והאחריות חייבת להיות אישית.
ולסיום - שלא תהיה אי הבנה, ביקורת מערכתית אינה פוטרת את העומדים בראש המערכות וגם אם לא נאמר במפורש, הכוונה ברורה והמבין יבין.
הערות
1. אמנם, דוח הביניים של ועדת וינוגרד, הצביע על ליקויים שמתוקנים בימים אלה ע"י הממשלה, לרבות שיקום צה"ל ע"י שר הביטחון ורמטכ"ל חדשים, אבל אין בהם חסינות לשגיאות העבר ולהחלטות שגויות שעלו בחיי אזרחים וחיילי צה"ל. על כך, בכל מקרה ובכל מצב - מי שמחליט הוא הציבור, אנחנו מחכים לפסק דין זה.
2. מן הראוי שהוועדה תתייחס גם לתקופה שלפני המלחמה, במיוחד לעניין בניית צה"ל, כוננותו, הכנתו (אימונים), אימון מילואים, מפקדות, כוננות ימח"ים, הכנת העורף - כל זאת בתקופתו של שאול מופז כרמטכ"ל ושר הביטחון - ויתר הפונקציונרים.
3. הערה בעניין אקטואלי. במאמרי: "יש פתרונות לקסאמים" - כתבתי שאין צורך במבצע גדול או בכיבוש עזה בשלב זה, יש מספיק אמצעי הרתעה אחרים, כמו: פגיעה בבנייני ציבור וממשל בעזה (החל ממשטרת עזה הגדולה), מחנות אימונים, תשתיות צבאיות, בתיהם של מנהיגי החמאס, פעולות נקודתיות בלתי פוסקות, חיסולים ממוקדמים, עד שחמאס יגידו רוצה אני - בהפסקת אש בהודנא, ובהפסקת קסאמים.
4. לא להיבהל מזעקות השבר של חמאס ואבו מאזן, פצועינו ונפגענו לא פחות חשובים וביטחון תושבי שדרות ועוטף עזה בראש דאגתנו, ועד ששם לא יהיה שקט, לא יהיה גם בעזה ובנותיה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
