עתה, משאושרה בבג"צ עיסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב, עוברים הצדדים להתגושש סביב הסוגיה אם להטיל או שלא להטיל קלון במעשיו של קצב.
הנשיאה ביניש אמרה כזכור במהלך הדיונים בבג"צ, שכתב האישום על-פי עיסקת הטיעון הוא פחות חמור מכתב האישום שהוגש בזמנו נגד חיים רמון.
ואם נזכור שבית המשפט החליט בזמנו שלא להטיל קלון במעשיו של חיים רמון, כי אז מתבקשת, לכאורה, המסקנה שאין להטיל קלון גם במעשיו של הנשיא לשעבר.
נשאלת השאלה אם החלטת בית המשפט להטיל, או שלא להטיל, קלון במעשיו של עבריין תלוייה אך ורק במעשה עצמו, או שמא על בית המשפט להתחשב גם בזהות העבריין.
תשובה אינטואיטיבית לשאלה הנזכרת לעיל, אומרת כי זהות העבריין אינה רלוונטית לשאלת הקלון, וכי מה שקובע לעניין הטלת הקלון הוא המעשה עצמו - ללא קשר לזהות העושה. יתרה מכך, הרי החוק עצמו מגלה דעתו לעניין זה אין ספור פעמים, באשר הוא מדבר על "עבירות שיש עימן קלון", כלומר שהקלון הוא דבר המוטבע בעבירה עצמה - ללא קשר לזהותו של העבריין שעבר את אותה עבירה.
אבל מסתבר שבית המשפט העליון איננו רואה הדברים כך. הקלון, על-פי בית המשפט העליון, הוא מין יצור שקיומו או העדרו תלויים לא רק בפרטי העבירה, אלא גם בזהותו של העבריין.
במילים אחרות, על-פי בית המשפט העליון יכול בהחלט שידבק ויוטבע קלון בעבירה מסויימת שנעברה על-ידי אדם אחד, ובו בזמן יכול שלא יוטבע קלון באותה עבירה עצמה - גם אם היא זהה לחלוטין בכל פרטיה - אם היא נעברה על-ידי אדם אחר.
בית המשפט העליון (השופט זמיר) קובע בפסק דין מנחה לעניין סוגיית הקלון, שבהחלטה אם להטיל או שלא להטיל קלון יש להתחשב, בין היתר, בשאלה אם המדובר הוא בנבחר ציבור או שמא בפקיד ממונה שאיננו נבחר ציבור.
וכאן הפתעה מסויימת: בית המשפט העליון קובע שכאשר המדובר בעבריין שהוא נבחר ציבור - יש לקפוץ את היד ולצמצם באפשרות להטביע קלון בעבירה שעבר.
כלומר, שיכול ובית המשפט יטיל קלון בעבירה שבוצעה על-ידי עבריין שהוא פקיד, ובאותה עת יימנע מלהטיל קלון בעבירה - אותה עבירה עצמה - שבוצעה על-ידי עבריין שהוא נבחר ציבור.
והנימוק להבדל הזה נעוץ בעובדה, שהטלת קלון על עבריין שהוא נבחר ציבור - הגוררת אחריה, בדרך כלל, פסילתו מהמשך מילוי התפקיד - מעוותת את רצון הבוחר.
ובלשונו של השופט זמיר: "במקרה של בחירה לכהונה ציבורית, אין להתעלם מכך שאותו אדם נבחר על-ידי הציבור לייצג אותו, אולי אפילו תוך מודעות לעבירה בה הורשע. פסילתו, לאחר שנבחר, יש בה משום פגיעה בזכות לבחור, נוסף לפגיעה קשה בזכות להיבחר. זוהי תוצאה חדה וחמורה. לכן היא מחייבת זהירות יתירה. על בית המשפט לתת דעתו, בין השאר, גם למציאות החיים, הגורמת לכך שלעתים הציבור מבקש להיות מיוצג על-ידי אדם שאינו מופת להליכות נאות".
ואם נחזור לענייננו: ההבדל בין חיים רמון לבין משה קצב, בהקשר לדברי זמיר לעיל, הוא בכך שחיים רמון עדיין מכהן בתפקידו, ואילו משה קצב כבר סיים כידוע את כהונתו. נוסף לכך -חיים רמון, כשר בממשלה, הוא לכל הדעות נבחר ציבור, ואילו משה קצב, כנשיא המדינה, נבחר על-ידי הכנסת ולא על-ידי הציבור.
כנראה שאנחנו עדיין רק בתחילת הדרך.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
