שר התקשורת, אריאל אטיאס, זימן אליו בבהילות את מו"ל הארץ, עמוס שוקן. "שמעתי שאתה מחזיק ביותר מ-51% ממניות העיתון השלישי בגודלו בישראל", אמר השר בסבר פנים חמורות. "זה לא תקין. אני דורש שתכניס מיד שותף ותרד ללא יותר מ-51% מהמניות".
תסריט דמיוני, כמובן, שלא לומר בדיוני. הרי הארץ היא חברה פרטית, וככזו - בעליה חופשיים לקבוע כמה יחזיקו והאם ומי יהיו שותפיהם. יתרה מזו: הארץ היא חברה העוסקת בעיתונות, ולא יעלה על הדעת שגוף שלטוני יתערב בקביעת בעליה של חברה כזו.
אם זה מובן מאליו, מדוע יכול המחוקק לקבוע את שיעורי האחזקות של הבעלים השונים בזכייני ערוצי הטלוויזיה המסחרית? מדוע יכול הרגולטור להודיע למוזי ורטהיים, שהעסקה בה הוא רוכש את מניותיו של חיים סבן בקשת נוגדת לכאורה את החוק?
יש הקוראים ליו"ר הרשות השנייה, נורית דאבוש, להעמיד את ורטהיים במקומו ולמנוע את העסקה עם סבן. כל עוד זה החוק, ודאי שזה נכון. איש אינו רשאי לעבור על החוק, גם אם החוק מטופש - בין אם בראייה סובייקטיבית ובין אם בראייה אובייקטיבית. אך כפי שאמר ויליאם שייקספיר לפני מאות שנים: "אכן, זהו המנהג, אך מוטב היה לו אילו לא נוצר".
כל בעלי זכיונות הטלוויזיה המסחרית בישראל הם גופים מסחריים, חלקם ציבוריים וחלקם פרטיים. במדינה מערבית, דמוקרטית וליברלית, לא יעלה על הדעת שהשלטון יתערב בהרכב הבעלות בגוף מסחרי, אלא אם כן מדובר במשאב לאומי חיוני דוגמת חשמל או מים. וטלוויזיה, עם כל הפופולריות שלה, רחוקה מלהיות משאב לאומי חיוני.
אם המדינה חוששת מפני ניצול לרעה של כוחו של זכיין הטלוויזיה, ניתן להציע לה שורה של תחומים אחרים, בהם ניצול לרעה שכזה יהיה חמור הרבה יותר. למשל: מאפיות הלחם. למשל: המחלבות. למשל: יצרני התרופות. האם המדינה אינה צריכה להבטיח שמאפיית אנג'ל, תנובה או טבע לא יפלו חלילה לידיים עוינות או לידיו של מי שיסחט את הציבור ויפגע בו?
הסיבה היחידה בעטיה יכולה המדינה להתערב בנעשה בטלוויזיה המסחרית, היא שפעילותן נמכרה בזיכיון משום שהיא מחייבת הענקת תדרים. מכל בחינה אחרת, אין שום הבדל בין ערוץ 2 לבין ידיעות אחרונות. שניהם אמצעי תקשורת המוניים רבי השפעה, שניהם נהנים ממעמד מקצועי ומסחרי מוביל. לכן, המסקנה חייבת להיות שכשם שאין המדינה יכולה להתערב בהרכב הבעלות בעיתון, כך אין מקום שתתערב בהרכב הבעלות בטלוויזיה.
אותו דבר נכון גם לגבי תכני השידורים. למרות כל המגבלות וההנחיות וההוראות, בסופו של דבר מעדיפים לפחות חלק מן הזכיינים לשלם קנסות ולשדר את מה שמכניס להם יותר כסף. נכון, במקרים רבים התוצאה רדודה ומעצבנת. נכון, זו פגיעה ביוצרים הישראלים. אך מה לעשות - זהו טבעו של שוק חופשי, והוא עדיף בהרבה על כל צורה של רגולציה.
ושוב: תארו לעצמכם שהמדינה היתה מכתיבה לעיתונים מה יהיה משקל התחקירים, מה יהיה משקל חדשות החוץ ומה יהיה משקל השעשועונים. סביר להניח שהיינו שומעים קול זעקה רמה, ובצדק. אך אותם עיתונים סבורים, שהמדינה צריכה לעשות בדיוק את זה למתחריהם בטלוויזיה.
צריך להדגיש כאן, שאיננו מדברים על מצב בו אמצעי תקשורת מסוים הופך למונופול. במקרה כזה, צריכים לחול עליו כל הדינים שחלים על כל מונופול אחר, כדי להבטיח שהציבור לא ייפגע בשל עוצמתו של המונופול. אך אין לזה שום קשר לשאלת הבעלות באותו גוף.
נניח שמאן דהוא שולט לבדו בערוץ טלוויזיה והוא מנצל זאת על-מנת לשדר סרטים פורנוגרפיים או תעמולה אנטי-ישראלית. אז מה? זהו המחיר של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. אם התכנים לא ייראו לצופים, הם יכולים בקלות ללחוץ על כפתור אחר בשלט. ואם הצופים ילחצו על השלט, המפרסמים ילחצו מהר מאוד על פקודת "עצור". פשוט מאוד.
כל עוד אנו חיים לשמחתנו במדינה דמוקרטית הדוגלת בשוק חופשי, אל לה למדינה להתערב בנעשה במגזר העסקי, אלא על-מנת להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים או במקרים של כשל שוק חמור. זה איננו המצב בטלוויזיה המסחרית. די לנו בהרס שהביאה ההתערבות הפוליטית על הערוץ הראשון; הניחו את שאר הערוצים לנפשם.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
