שידור ציבורי הוא לא 'הישרדות'

מדורי 'הברנז'ה' בתקשורת, עוקבים בעניין אחרי שיאי המדרוג (רייטינג) של 'הישרדות'. הם גם עוקבים, אם כי בפחות עניין, אחר קרב ההישרדות שאגודת העיתונאים בירושלים מנהלת בניסיון לשמר שידור ציבורי שֶמדרוג, כלומר עשיית הון, לא הייתה המניע להקמתו ולא תביא להתפתחותו בעתיד. כן, עמדתנו אינה פופולרית והיא לא 'מוכֶרת', אך אנו סבורים כי שידור ציבורי הוא קול חיוני בחזית הכפולה שהתקשורת הישראלית בכלל עומדת בה: יכולת התפקוד של עיתונות מקצועית בין לחצי הון לבין לחצי שלטון.

בימים הקרובים ייפגש ועד אגודת העיתונאים בירושלים עם איידן וייט, יושב-ראש הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים המגיע לירושלים על-פי הזמנתנו, לדיון על עתיד השידור הציבורי בישראל. הידע המצטבר בפדרציה מצביע על מגמה דומה למגמה בישראל: השחיקה הגוברת של תקשורת בלתי תלויה בין הון לבין שלטון איננה תופעה ישראלית בלבד. אך דמוקרטיות החרדות יותר לאיכות השיח הציבורי יודעות לשמר את השידור הציבורי.
ב-31 ביולי 2007 נזף מאמר מערכת של 'הארץ' בטלוויזיה המסחרית בישראל על שני ערוציה: 'כל קיץ מבשר ירידת-מה באיכות התוכניות, אך נראה שהשפל בחודשים האחרונים שובר שיא של רדידות ועלבון לצופה. נדמה, שראשי הערוצים האלה סבורים, כי מותר למכור לצופים כל הבל וזבל ולהתעלם מהמחויבות החוקית והציבורית שלהם לשידורי איכות'. אולם 'הארץ', כמו כלֵי תקשורת אחרים, בעודו מצביע על רדידות השידור המסחרי, לא נזעק להגן על המשך קיומו של השידור הציבורי.

על-רקע זה הקימה אגודת העיתונאים בירושלים לפני כשנה מטה פעולה, המנסה בסיוע שדולה בכנסת ושיח מתמיד עם האקדמיה והתקשורת להיערך לקבלת רפורמה מקפת, שתשמר את השידור הציבורי מתוך נכונות לאמץ מתכונת חדשה המתאימה למפת התקשורת העכשווית בישראל.

אמת: האגרה היא מס לא פופולרי - צריך ליצור את התכנים שיצדיקו את המס הזה בעיני משלמיו. צריך להקשיב לפריפריה, לאנשים שאינם 'סלבריטאים'; להביא למרקע ולתודעה תכנים שלא יוצרים מדרוג ושאינם אמורים לבדר בלבד אך הם נוגעים בבעיות האמת של החברה הישראלית. צריך לעשות זאת בחממה של יצירה עיתונאית ביקורתית ומושחזת, משוחררת מפטרונים פוליטיים וממנהלים בסגנון מוכתר הכפר. צריך לרענן נהלים, חשיבה, ציוד. צריך לגדל דור חדש של תחקירנים שאינו מתחשב לא בהון ולא בשלטון. צריך להפוך את האי-תלות בקופת מדרוג מתוקף קיומו של תקציב ציבורי, למנוף של הפקות איכות.

ימים אלו הם ימי מבחן ומאבק הישרדות קשה לערוץ שצריך להיוולד מחדש; אך יש מי שמנסה כל העת לקברו בעודו בחיים. הערוץ הזה זקוק עתה לכל קמצוץ של תמיכה ציבורית כשהוא עומד במבחן כפול: גיבוש רפורמה של התחדשות ושיקום מתוך שמירה מוקפדת על זכויות עובדים. אמת, שילוב זה מורכב וקשה מאוד להשגה, אך הוא אפשרי למי שתקשורת איכותית וגם האנשים שמנסים לשמור על מקום עבודתם, חשובים לו.

אגודת העיתונאים בירושלים נאבקת בכל הכלים אשר ברשותה כדי להשאיר את השידור הציבורי בחיים, אך לא כגוף מעוקר המספק שלד של הפקות ומייבא את תכניו מבחוץ. יש ברשות השידור, על זרועותיה השונות, ציבור עובדים מוכשר המסוגל, בניהול נכון, לתת את המיטב. ניהול כזה לא היה בעבר. אגודת העיתונאים שותפה לכל תוכנית התייעלות סבירה, אך היא דוחה על הסף תוכניות המבוססות על אי-הכרת המדיה והצרכים - לא כל מנהל טוב הוא בהכרח מי שמבין את צורכי המדיה. כל תוכנית, כל שינוי, מחייבים דיון בהתייעצות מלאה עם ועדי העובדים ברשות ועם ועד העיתונאים בראשם, ומשא-ומתן פרטני ומתוך שקיפות מלאה.
אנחנו מקיימים משא-ומתן מול הנהלת הרשות והאוצר בעניינים מגוונים, ובהם נקודות מפתח:

• סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור יוצר זיקה בין תנאי עבודתם של עובדי הרשות לתנאי עבודתם של עובדי המדינה, בשינויים המתחייבים. אנו מתנגדים לניסיון לנתק באופן חד-צדדי, ומתוך שבירת הסכמי עבודה, את הקשר האמור, כלומר האגודה מתנגדת להפרטת השידור הציבורי.

• סעיף 44(ג) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 ('הפקות מקומיות קנויות'), מחייב הוצאת הפקות מקור לזכיינים פרטיים. הוצאת הפקות מקור מחוץ לרשות השידור פוגעת בעצמאותה של רשות השידור, ביכולתה המקצועית ובאפשרותה לנצל את כוח האדם המקצועי והמיומן בה. כמו כן, מהלך זה משמעותו הוצאת כספים רבה ומיותרת מקופתה של רשות השידור לזכיינים פרטיים.

אנו סבורים כי יש מקום להוציא חלק מההפקות לגורמים חיצוניים, באיזון הנכון ובהתאם לצרכים, כאשר הערך המוסף של גורמים חיצוניים יכול לבוא לידי ביטוי בתחום הבידור והדרמה בלבד.

• הנהלה חזקה ואיכותית ברשות השידור תוכל לעשות שימוש מושכל הן בכספי הרשות, הן בכוח האדם המקצועי והמיומן שיש ברשות השידור. הרשות היא הערוץ היחיד בישראל שמשדר באופן קבוע סרטי תעודה איכותיים בשעות של צפיית השיא.

• לטעמנו, מצב שבו מרבית ההפקות הן הפקות קנויות, באופן שרשות השידור נהפכת דה-פקטו לבית שידור של תוכניות שהכינו גורמים מסחריים, מאפשר חלחול של שיקולים מסחריים למרקע הטלוויזיה הציבורית ומטשטש את ההבדל בין שידור ציבורי לשידור מסחרי. עצמאותה של רשות השידור חייבת להתבטא גם בעניין זה.

• אנו מבקשים שהחובה לשדר אחוז של הפקות קנויות לא תחול על שידורי חדשות, אקטואליה (לרבות תעודה) וספורט, אלא תחול אך ורק בעניין הפקות הבידור והדרמה.

• עולם התקשורת המשתנה, המאפשר העברת שידורים דרך האינטרנט, הטלפונים, המחשבים ואמצעים אחרים, מחייב יחס חדש לכלים העומדים לרשות השידור הציבורי. בעניינים אלו יש לשקול את העמקת החדירה של השידור הציבורי לאינטרנט ויצירת מקורות הכנסה נוספים לרשות, ולאורך זמן הן יאפשרו להקטין את האגרה. אנו מציעים לאפשר שידורים חיים דרך האינטרנט ולאפשר לרשות השידור לפרסם את עצמה באינטרנט.

• יש לבחון את האפשרות לגבות אגרה ממי שצופה בשידורי טלוויזיה שלא בטלוויזיה. ברור כי העמקת הגבייה תאפשר שמירה על רמה נמוכה של גובה האגרה. זה לא פופולרי בכנסת - והמחוקקים מעדיפים לתקוף את ההצעה במקום להגן עליה - אך יש הכרח מידי לעצור בשלב ראשון את הקיצוץ המתמשך באגרה, ובשלב שני לקבוע את הרף הראוי לאגרה. כמו כן חייב להימצא מנגנון שיאפשר גבייה מסרבני תשלום, בין בסנקציות בין בגבייה, בדומה לגבייה של אגרת הרדיו (המשולמת באופן אוטומטי עם החידוש של רישיון הרכב).

היום כ-46% מתושבי ישראל אינם משלמים את אגרת הטלוויזיה, אף שיש טלוויזיה במרבית הבתים בישראל. חלק ניכר מהמנויים לכבלים וללוויין אינם משלמים אגרת טלוויזיה. פתרון לכך, שיאפשר העמקה מהירה של הגבייה שיאפשר הליכי גבייה מהירים הוא לחייב את חברות הכבלים והלוויין למסור לרשות השידור את רשימת המנויים שלהן, כדי שרשות השידור תוכל לפנות אל המנויים בדרישה לתשלום האגרה. כצפוי, גם להצעת חוק ברוח זו קמים מיד מתנגדים; אך מי שמאמין בצורך בשידור ציבורי יבין את הצורך בה.