היום הוא יום הולדתה ה-70 של חניתה, קבוצה בגליל העליון המערבי, על גבול הלבנון. מעניין לעיין דווקא ביום זה בדף ההיסטוריה באתר של חניתה
[קישור], ולהשוות בין אז לבין היום.
תחת הכותרת "מאורעות 1936-1939" נכתב שם: "בראשית שנות ה-30 גבר קצב גידול האוכלוסיה היהודית והתרחבה ההתיישבות. הנציגות הערבית דרשה מבריטניה להפסיק את העלייה לארץ ואת ההתיישבות. משלא נענתה, היא יזמה שביתה כללית ומעשי איבה נגד היישוב היהודי והבריטים. ההגנה הייתה עדיין כוח חלש והבריטים לא היטיבו להשליט סדר".
והיום ניתן לומר: בראשית שנות ה-2000 פחת קצב העלייה היהודית והוגבלה ההתיישבות. הממשלה הישראלית דרשה מישראל להפסיק את ההתיישבות וכלל לא עסקה בעידוד העלייה, אלא בהכשרת הדרך לשיבתם של פליטים ערביים לארץ ישראל המערבית. משלא נענתה היא יזמה גירוש ומעשי איבה אחרים נגד היישוב היהודי. צה"ל היה כביכול הצבא החזק במזרח התיכון אבל סורס על-ידי ממשלה אנטי-ציונית.
תחת הכותרת 'אדמת חניתה למכירה' נכתב שם: "במוסדות היישוב הייתה התנגדות לרכישת אדמות חניתה, כי 'יהודים אינם יודעים לחיות מההר', וכן מחשש שהשטח כולו 'יפול' במדינה ערבית, אם תקום. בן-גוריון הכריע: לקנות .....".
והיום ניתן לומר: בממשלת ישראל קיימת התנגדות לרכישת אדמות ליהודים בלב הארץ ואפילו בירושלים, ואדמות שנרכשות בכספי יהודים משמשות לאכלוס של ערבים; בממשלת ישראל מתעלמים מכך שדווקא היהודים, מבין כל העמים ששהו בארץ ישראל, הם שפיתחו את ההתיישבות והחקלאות בהר; בממשלת ישראל אין חשש שהשטח כולו 'יפול' במדינה ערבית אלא יש שקיקה בלתי-מובנת שתקום מדינה כזו ושהשטח יוסגר לידיה; בממשלת ישראל אין חשש שתקום מדינה ערבית אלא זה יעדה ועיסוקה העיקריים, תוך הזנחת מדינת היהודים; בממשלת ישראל אין נפילים כבן-גוריון, אלא נפילות כאולמרט ונמושות כלבני.
תחת הכותרת "יום ולילה בהר" נכתב שם: "בבוקר 21/3/38 הגיעה שיירה אל כביש הצפון וחנתה קצת מזרחית מהכפר הערבי, בסה (בצת). השיירה כללה כחמישים משאיות עם 500 איש, המיועדים להבטחה של גזרת הפעולה, לפריצת הדרך, להקמת ביצורים ולהעברת המטען מכביש הצפון אל הגבעה שנקראה מעתה "חניתה תחתית". בלילה נשארו על הגבעה 100 אנשי הפלוגה. באותו לילה המחנה הותקף על-ידי כנופיות ונפלו שני חיילים. למחרת, הגיעו רבים לעזור בפריצת הדרך. ביום החמישי עלתה שיירה ראשונה עמוסה אל הגבעה והוקמו ביצורי חניתה תחתית".
והיום ניתן לומר: בכל בוקר או לילה שבו מגיעה שיירה של מתיישבים אל כביש כלשהו בלב הארץ וחונה סמוך לכפר ערבי כלשהו, ממשלת ישראל מזדרזת לשלוח חיילים לסלק את נוער הגבעות של ימינו ולהקשות על הגעתם של רבים הרוצים לעזור בפריצת הדרך.
תחת הכותרת "שגרת קרבות, שגרת מחנה" נכתב שם: "אחרי ההתקפה, בלילה הראשון, על קרבנותיה, באו התקפות רבות נוספות, שבהן נפלו 10 חללים. עם פריצת הדרך עד 'בית האבן' והקמת הביצורים, עברה הפלוגה לחניתה עילית. בחניתה תחתית התקיימו קורסים למכי"ם של ההגנה. מאוחר יותר עבר לשם גרעין 'כינרת', שהתיישב אחר כך במצובה, וכל רכוש המחנה, המבנים והחומה הועברו משם למצובה".
והיום ניתן לומר: אחרי ההתקפות של הפורעים הערביים מתכננת ממשלת ישראל להגשים את מאווייהם ולסלק את גרעיני ההתיישבות, ובמקום להפעיל את בסיסי ההדרכה של צה"ל ביהודה ושומרון, כפי שהיה במשך שנים רבות, היא סילקה אותם מלב הארץ ושלחה מסר מעודד לאויב שתעוזתו רק גוברת.
תחת הכותרת 'הנוטר והשוטר העברי בתקופת המנדט הבריטי' נכתב שם: "עם התחלת המאורעות (1939 - 1936), השוטרים העברים בארץ ישראל החלו ליטול חלק בהגנת הישוב. כך חניכי בית הספר לשוטרים הופנו להגנת ישובי הספר. [...] קמה "משטרת הישובים העבריים", שהפכה להיות החטיבה המרכזית של חיל הנוטרים. משימת החיל הייתה להגן על ישובים ושכונות ספר מפני התקפות ערביות. [...] הנוטרים מילאו תפקיד חשוב בהקמת חניתה וההגנה עליה".
והיום ניתן לומר: ממשלת ישראל מפעילה שוטרים לגירוש יהודים מבתיהם בארצם ולהחלשת יכולתם להתגונן מפני התקפות ערביות.
למרות שלפי תוכנית החלוקה מ-1947 לא נכללו חניתה, נהריה ושאר ההתנחלויות בגליל המערבי בתחומי מדינת ישראל העתידה לקום אלא דווקא בתחומי המדינה הערבית, הימצאותן בשטח גרמה בסופו של דבר להכללת נחלת שבט אשר בגבולות ישראל, על אף התוקפנות הערבית.
והיום ניתן לומר שלפי תוכנית החלוקה - אוסלופוליס - מבית מדרשם של פרס, אולמרט, לבני וברק, יש שכר לפועלם של התוקפים הערביים, ודווקא ממשלת ישראל - באמצעות צה"ל ומשטרת ישראל - זוממת להכות בהתיישבות היהודית.
דווקא ביום הולדתה של חניתה, ובשבוע שבו כמעט והושכח יום י"א באדר - יום הזיכרון להגנה העברית מפני פורעים ותוקפים - ראוי להמשיך במפעלה הבנייה של חניתה במקום במפעל ההרס של פרס וממשיכי דרכו.
