על פניו, לא נראה שהאזהרה של משה רבנו בפרשתנו, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, מתייחסת להשכחה מכוונת מן הסוג שאותו הובילו המנהיגים מטעם עצמם הנ"ל. על השכחה כזאת הוא מדבר במקומות אחרים, וכבר כתבנו על כך לפני כשלוש שנים, כנ"ל. בפרשתנו הוא מדבר על תהליך טבעי בו יהודי מצליח בחיים וכתוצאה טבעית מכך, מתפתחת אצלו גאווה על הצלחתו והוא מטפח אותה: [יד] וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לכן הוא מציע דרכים להתגבר על נטייה טבעית זו, והדרך העיקרית היא להקדיש בכל יום כמה דקות להתבוננות שתוביל להידוק הקשר שלו עם הקב"ה: [יח] וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. הנחיה כזאת מתאימה למי שנוטה לשכוח רק כתוצאה מהיסחפות בזרם התודעתי. היא אינה מתאימה למי שמתכוון לשכוח.

ויש בפרשה עוד כמה וכמה פסוקים המזהירים מפני השכחה, וכמובן גם פסוקים הכוללים הנחיות להתבוננות שתמנע את השכחה. כמו למשל: [י] וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. על כל יהודי מוטלת המצווה לברך מאה ברכות בכל יום, אבל רק ברכת המזון היא מצווה מן התורה, וזהו הפסוק שמצווה על כך. ר' מנחם מנדל מקוצק אמר שניתן להגיע להשגות נעלות באלקות על-ידי ברכת המזון, והוא לא מצליח להבין כיצד זה יהודים אינם מגיעים לכך. הרי על-ידי ברכה זו קירב אברהם אבינו אנשים רבים לקב"ה. לאחר שאכלו ושתו בביתו על חשבונו, נדרשו רק לברך את ה' על המזון שסיפק להם, ובכך הגיעו למודעות שיש בורא לעולם והוא מחיה את כולם. ואילו אנחנו, מברכים במהירות בלי לשים לב מה שאומרים, לכן הברכה אינה משפיעה עלינו.

כאמור, בדורות האחרונים הייתה מגמה של השכחה מכוונת, וזו עדיין נמשכת בדורנו. יקצר המצע מלתאר את תהליך הָהַשְכָּחָה המכוונת לפרטיו, אבל נציע משהו על קצה המזלג וכל אחד יוכל להמשיך את ההתבוננות בכוחות עצמו. נתחיל במה שמכנים כיום "מקצועות הליבה"; מה שבמגזר הדתי מכונה 'לימוד חול' שהוכנסו לתוכנית הלימודים. עד אז – ילדים יהודים למדו עד גיל הבגרות רק תורה, ואחר כך רכשו מקצוע. בכך נקבעה בתודעתם ההכרה כי התורה והוראותיה הם העיקר בחיים. כמובן, צריכים גם להתפרנס, אבל לעולם לא על חשבון הדבקות בתורה. כאשר הכניסו את לימודי החול לחדרים ולתלמודי התורה, החלה להשתרש בתודעתם של הילדים תפיסה של שוויון ערכי בין "מקצועות הלימוד השונים" ר"ל, ומכאן כבר הייתה קצרה הדרך להסטת מרכז הכובד לכיוון לימודי החול.

אבל בכך לא די. הרי לימודי החול מבוססים על המדע, וזה – במקרה הטוב – נוטה להטיל ספק בכל דבר. במקרה הפחות טוב, שזה מה שהיה ונמשך בפועל אצלנו, בשם המדע כביכול פשוט מכחישים את סיפורי האותות והמופתים שבתורה. לכל מופת ונס המוזכרים בתורה, הציעו הסבר "מדעי" או פולקלוריסטי, ותראו לי את הילד, או אפילו את ההורים שמסוגלים להתמודד עם זה. ואם בכך לא די, עוד הגדילו לעשות כאשר בררו לילדים "פרקים נבחרים" שאותם יש ללמוד בתורה. הרי לא ביטלו לגמרי את לימוד התורה, שכן זה חלק מן התרבות שלנו, רק החליטו מה חשוב שילמדו ומה לא. נו, בכך קיבעו בתודעת הילדים את הרעיון שכל אחד יכול להחליט מה מתאים לו בתורה ומה לא. ולמעשה – במקום תורת ה' תמימה, שלמה, עכשיו נהייתה תורה נכה ר"ל.

אז מה היה לנו עד כאן – הייתה השכחה מכוונת שכדי להצליח בה עסקו בהכחשה של אמיתות התורה. וכעת התוצאה משתי אלה, היא החשכה בה אנחנו מתהלכים כבר שנות דור לפחות. ההבדל בין ההולך בחושך ובין ההולך באור – הוא בטווח הראיה, ולפיכך גם במיידיות הסכנות האורבות לכל אחד משניהם. אנחנו הולכים בחושך כי התנתקנו מהמאור שבתורה, לכן מזהירים את עצמנו מפני כוונותיהם של הטרוריסטים, אבל מבלי יכולת למצוא פתרון. אילו התחברנו למאור שבתורה, היינו מקשיבים למשה רבנו המרגיע אותנו ואומר (דברים ז'): [יח] לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. [יט] הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא, מִפְּנֵיהֶם.

כל מה שעובר עלינו, הוא רק כדי להביא אותנו להכרה שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. ברגע שנודה בכך, יהיה רק טוב ובגלוי.