מה עושה אדם הרואה כי מערכות עירוניות שלמות ירדו לדעתו מהפסים, מערכת שלמה של אכיפת חוק וסדר אינה ממלאת את תפקידה, מנמנמת בהליכה, פוגעת בתושבים תוך שהיא מיטיבה עם בעלי ההון?
הוא מוחה, הוא מתלונן, הוא פונה, וכן הוא גם חוקר איך היו צריכים להיעשות הדברים לולא חיינו בג'ונגל.
במסמך אחר כאן באתר תיארתי את הרצליה השחורה משחור, ג'ונגל ללא הפסקה, עבירות בניה מהחמורות ביותר על-ידי העירייה, צמרת בכירי העירייה, על-ידי ולמען בעלי הון, בניגוד בולט ובוטה לתוכנית בניין עיר - בניגוד בולט ובוטה לחוק ולתקנות.
ובכן איזה כלים יש לה לרשות למנוע מראש התנהגות פראית שלה עצמה, של בכיריה, של נבחריה, של הפועלים מטעמה ושל בעלי ההון העושים, לפחות בסביבתי, את כל העולה על רוחם?
ואז מגלה אני פתאום כלי, שעיריית הרצלייה ובכירי בכיריה כנראה לא שמעו עליו, או לא שמעו עליו בסביבת בעלי ההון הקשורים לסביבתי, הכלי מורכת מארבע אותיות ושמו בישראל היתר.
אז מה זה ההיתר הזה?
בעיריית הרצליה ובוועדה במקומית שלה, להבנתי, בכל הקשור בסביבתי לפחות, היתר זה נייר בלאנקו "הכל פרוץ והכל מותר - בעלי ההון יעשו מה בראש שלהם לא חשוב החוק, לא חשוב התושבים" או הפקח שמגיע ואומר - "אמרו לי במהנדס העיר שהכל בסדר", ותמיד יש איזה תירוץ אווילי "זה מותר כי זה פנימי", "זה מותר כי הקרקע לא משתנית", "זה מותר כי ככה קבעו בעירייה" ועוד ועוד תירוצים אווילים על-מנת להכשיר עבודות בלתי חוקיות ואסורות לחלוטין המבוצעות על-ידי בעלי ההון, אשר רק לפני שלושה שבועות הורו הפקחים להרוס אותן.
אבל הרצליה היא כנראה קצה התחתית של השוליים של מדינת חוק. לעומתה, מדינת ישראל אשר יש בה עדיין שרידים של מדינת חוק וכאן בישראל יש משמעות עמוקה להיתר הבניה.
- האם היתר הבנייה הוא כלי להגביל בנייה בעיר? לא ולא.
- האם היתר הבנייה אמור לשמש את השלטון על-מנת להתיר עבודה לפלוני, ולאוסרה על אלמוני? לא ולא.
- האם היתר בנייה נועד לאסור עבודה ביום א' ולהתיר אותה ביום ב'? לא ולא.
אז מה לכל הרוחות תפקידו של היתר הבניה? מהן תכליותיו, מהם המבחנים הפשוטים והמובנים המעידים על הצורך בו?
את התשובה נקבל בסעיף 145 3 ב' לחוק התכנון והבנייה:
ב) בקשה להיתר כאמור בסעיף קטן (א) תוגש לרשות הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר, אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתוכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים; רשות הרישוי המקומית רשאית להעביר את הבקשה להחלטת הוועדה המקומית.
ומתוך הלאו אנו למדים על ההן: עבודה המתאימה לתוכנית (תוכנית המתאר של המקום בו מתבצעת הבנייה) וגם מתאימה לכל התקנות על-פי חוק התכנון והבניה, היא זו הזכאית להיתר.
אבל יש כאן אבסורד קטן. וכי איך נדע טרם התחילו העבודות, אם היא תתאים בסופה לתוכנית המתאר? ואיך נדע אם תתאים לתקנות?
והרי לביצוע עבודה יש חלופות רבות - יש חלופות יקרות, ויש חלופות זולות, יש חלופות חוקיות, ויש חלופות לא חוקיות, יש חלופות על-פי תוכנית המתאר ונגדה, יש חלופות על-פי התקנות ונגדן, ניתן לבצען עם מומחים ואפשר גם לבצען באמצעות פרטצ'ניקים מסוכנים, ואם יינתן היתר לעבודה כיצד נדע איך יממש אותה מקבל ההיתר? איך נבטיח שהחלופה שתיבחר תתאים בפועל, בשלב המימוש, לתוכנית המתאר וגם תתאים לתקנות?
וכאן נפתח לנו צוהר לעולם, אשר ככל הנראה בעיריית הרצליה לא למדו אותו מעולם, או ששכחו אותו לפני 10 שנים, או שפשוט קיימת לקונה נקודתית, בנקודה בה בונים בעלי ההון שאני מדבר עליהם, הצוהר לעולם התכנון ההנדסי.
כי על-מנת לקבל היתר, על הגורם הרוצה לבנות, לבצע תכנון הנדסי ובמהלך תכנונו לשקול חלופות שונות, שבתכנונן יש להיעזר בעקרונות המנחים הבאים:
1. מענה על הצרכים הפונקציונאליים שלו.
2. עמידה בתקציב.
3. התאמה לחוקי המדינה בכלל ולתוכנית המיתאר בפרט.
4. התאמה לכל לתקנות על-פי חוק התכנון והבנייה ובכללן תקנות לשמירה על הסביבה, מניעת מטרדים מהשכנים, קבלת אישור של שותפיו בקרקע ועוד ועוד צרכים על-פי התקנות כולל ודרישות תכנון מיוחדות לנושאים ייחודיים שבבניה הספציפית.
מאחר שבדרך כלל יש כמה פתרונות לבעיה אחת, ומאחר שסעיפים 3 ו-4 לעיל הם מנדטוריים, כי בלעדיהם לא יתקבל היתר בנייה, יבחר המתכנן או הבונה את החלופה המיטבית מבחינתו, ובלבד שתנאים 3 ו-4 מתמלאים.
עם תוצאת התכנון, החלופה הנבחרת, ועם כל ההסכמות של אלה האמורים להסכים לבנייה על-פי התקנות, עם כל ההנחיות והאישורים הנדרשים בתוכנית המתאר ובתקנות, פונה המתכנן לבנות לרשות רישוי הבנייה, משלם אגרה, ורשות הרישוי מה היא בודקת? היא בודקת את מה שמורה לה החוק לבדוק, היינו:
ב) בקשה להיתר כאמור בסעיף קטן (א) תוגש לרשות הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר, אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתוכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים; רשות הרישוי המקומית רשאית להעביר את הבקשה להחלטת הוועדה המקומית.
היה ואכן עומד התכנון בתנאי הסעיף, היינו התכנון מתאים לתוכנית המתאר וגם לכל התקנות, יינתן ההיתר. וההיתר אינו היתר לממש את העבודה בכל תנאי, אלא רק בכפוף לאותו תכנון הנדסי, ובכפוף לכל ההתניות וההנחיות שהוגשו כנספחים לתוכנית, ואושרו באמצעות אותו היתר.
ואז בוחרים את המומחים המתאימים לביצוע העבודות, ככל שנדרשות הכשרות מיוחדות. הם ודאי כבר חלק מהתכנון, וההיתר שניתן כמובן מכפיף את הליכי הביצוע לאותה קהילת מומחים שאושרו במסגרת התכנון.
ומי מבטיח לנו שהביצוע יהיה על-פי ההיתר (כלומר על-פי התכנון ההנדסי המבטיח עמידה בתוכני המתאר ובתקנות)? כאן קיימים כבר כלים נוספים שהם מערכת הפיקוח, האזרחים הרואים את ההיתר אשר אמור להיות פומבי בכל אתר בניה, והשוטרים אשר אמורים לוודא את חוקיותה של הבנייה בהיבט חוק העונשין.
אין כאן מתכון סופי ומוחלט המבטיח ביצוע נכון וחוקי של עבודות בנייה, אך יש כאן מנגנון מיטבי!!
ובהרצליה השחורה משחור שלנו, או בכל העיר, או דווקא בסביבה של בעלי ההון כאן ועכשיו, אין כל צורך בהיתרים. הכל הכל מותר - ג'ונגל, אנרכיה, תוהו ובוהו:
- קיום מצגות על-ידי סגן ראש העירייה והמתכננת ההנדסית במטרה לשכנע תושבים לתמיכה בבניה הנוגדת את תוכנית המתאר (אשר נראה הכי קרוב לעבירת המרדה בחוק העונשין).
- בנייה על-ידי העירייה ללא הצגת היתרים בניגוד לתוכנית המתאר, המהווה כמובן עבירה פלילית בוטה על-פי חוק התכנון והבניה, ומהווה כמובן פגיעה בתושבים על-מנת להיטיב עם גורמים אחרים.
- מתן רשות לבעלי ההון לבנות ככל העולה על רוחם, שחרור טוטאלי מהצורך לקבל היתרים - והתוצאה הברורה מראש היא ים של עבירות בנייה, בניגוד בולט ובוטה לתוכנית המתאר, ובניגוד בולט ובוטה לתקנות (וגם כאן יש עבירות פליליות לרוב).
- ביצוע מסוכן ביותר לבריאות הציבור, סכנות בטיחות חסרות כל אחריות, עד כדי סיכון יום יומי לחיי אדם, התרת מיטרדים, התרת כל רסן, ג'ונגל ממשי אנרכיה, אנרכיה, אנרכיה.
ואולי הגיע הזמן לשחרר את בנימין זאב, המתהפך ודאי בקברו על כל מה שקורה כאן, ונבחר בשם קרוב, דומה, המתחרז עם השם הקודם, ואשר לא יהיה על שמו של איש - סיציליה, כן זו ההרגשה של תושב ואזרח נאמן ושומר חוק על מה שקורה סביבו, סיציליה, פשוט סיציליה.
כל המנגנון שנועד להכניס את הבנייה למסגרת לפחות כאן בסביבת בעלי ההון, עובד פול גז בניוטרל. החוק מושם למרמס, שלטון החוק מושם לצחוק, התושבים נרמסים והכל בידיעתן וביוזמתן של שלוש השליטות: ראש העירייה, מהנדסת העירייה, והיועצת המשפטית של ועדת הרישוי העירונית.
