חותמת א' על הטוסיק

"הם לא יצביעו עבורך בשום פנים ואופן" – אמרתי לבולדוזר שרצה להיות ראש המועצה – "מיד כשנולדו, הרבה לפני הברית, עברו והחתימו להם א' גדולה על הטוסיק; וזה אינו עובר בשום כביסה". כמובן, דבריי התקבלו בחוסר-אמון, שהרי אנחנו במאה ה-21 והאח הגדול ממפא"י כבר התאדה – אפילו באזור מגוריי. חברי מטה הבחירות של הבולדוזר הסבירו לי שאני ציני ובלתי מעודכן, וכיום יש – גם ביישובים הקטנים – חופש הצבעה, ונעלמה ההצבעה העדרית.

לא השתכנעתי, ולא אלאה אתכם בהמשך הדיונים. לצערי, הבולדוזר לא נבחר – גם כיוון שעסקני מפא"י (שהלכה כביכול לעולמה) עשו שריר, ותושבי המועצה הצביעו בסך למען מועמד שהריצה העסקונה. מי שלא הבינו את המוטל עליהם, קיבלו שיחות הבהרה על חובתם לאומה ולתנועה; עקשנים קיבלו תזכורת על עבירות בנייה שנעשו בחלקתם, לפעמים בשחר ההיסטוריה, ופתאום נזכרו בהן; אחרים הוזמנו לשיחות "חבריות", שנועדו לעדכן את החותמת על ישבנם.

במקומות אחרים קוראים לזה, "מפקד הארגזים". לכל עסקן יש רשימה של מצביעים כפויים, שחבים לו מטעמים שונים ויתפקדו כרצונו. פעם קראו לזה "קבלן קולות", ויש הטועים לחשוב שהמקצוע אבד – כמו משחיז הסכינים וכמו מוכרי הנפט – יחד עם סלאח שבתי.


השוליים קובעים את נציגי המפלגה

ובכן, המקצוע "קבלן קולות" לא נעלם אלא שינה את לבושו, וידיו עמוסות עבודה – במפקדי החברים שקדמו לבחירות המקדימות; בבחירות המקדימות עצמן; וכמובן, במקצה הגמר – הבחירות לכנסת.

די להסתכל במחוזות הגדולים במפלגת העבודה: ערבים, קיבוצניקים ומושבים – שלושה מגזרים, שקשה להפריז בשוליותם בחברה הישראלית. הם קובעים את נציגי המפלגה, ולא תמיד בשקיפות מלאה הנדרשת בדמוקרטיה. די להסתכל במה שמתרחש בבחירות הכלליות ובבחירות המקדימות למפלגות ביישובים הקטנים והמרוחקים, ולהבין, כי כמעט שאי אפשר לנטר את הבחירות בהם ... וכבר היו דברים מעולם.

הקיבוצניקים והמושבניקים עדיין מחויבים – למרות כל השינויים בחברה הישראלית – לחותמת שהטביעו אז בישבנם עם לידתם; ואת הערבים מאפיינת מאז ומתמיד הצבעה חמולתית – אינסטרומנטלית (נועדה לקדם אינטרסים). לכן, יש זהות מדהימה בין הצבעה ברחוב הערבי לבין הזהות הפוליטית של שר הפנים. גיליתי זאת פעם בצורה מביכה למדי, כשנתקלתי בסניף ש"ס בעיר לא-יהודית בגליל. מארחיי הסבירו לי, שברחוב ממול יש סניף של המפד"ל, ושני היו"רים מאותה החמולה.


חיטוט ב"תיבה השחורה"

היו תמימים שחשבו שהשיטה תיעלם מעצמה, ואינה אלא מחלת ילדות של הפוליטיקה הישראלית. ולא היא. שחיתות הנה חלק מובנה בבסיסה של הפוליטיקה הישראלית, ומכה בכל המפלגות – גם באלו שהתקשורת אוהבת להציגן כ"טהורות". השחיתות הרסה כל חלקה טובה, והנה איום אסטרטגי על קיומה של המדינה. יתר על כן, אי אפשר לדעת האם ב"תיבה השחורה" של קבלת ההחלטות לא הייתה השפעה לא-מוסרית, שאם תתגלה אי-פעם תזכה, לפחות, לאזכור בחוות-דעת קטלנית של מבקר המדינה/ פרקליט המדינה/ היועץ המשפטי לממשלה, שכמובן לא יעמידו מאן דהוא לדין בגללה. אף אחד אינו בודק כיצד פעל הקזינו ביריחו; איך הושקעו כספיו של יאסר ערפאת בבנקים ישראלים; איך מממנים עמותה זו או אחרת; מדוע מממנת ממשלת אולמרט-ברק את הטרור הפלשתיני נגדנו, והזדרזה לשחרר אסירים ולהעביר כספים לרשות; ואולי גם למה החליטה כך, או אחרת (למשל, לא להגיב על הירי על הנגב המערבי). לעניות דעתי, אין גם מי שיבדוק זאת כיוון שכל המערכת נגועה, ולא רק המפלגות.

נחזור למפלגות – כל שיטה (מוועדה מסדרת, דרך בחירות במרכז ועד לבחירות מקדימות) תעוות בארץ, כיוון שהיא נועדה לקדם את בעלי העניין, שאין להם מעצורים. במפלגת העבודה זויפו ללא הרף מפקדים ובחירות פנימיות בעשורים האחרונים. השמות ידועים, האירועים ידועים, והמשטרה, כמובן, לא תנקוף אצבע אלא שכבר יהיה מאוחר (ותחול על העניין התיישנות). בכך, למעשה, מאשרת השיטה את עצמה. יד רוחצת יד, ולבסוף ימצאו דרך לתגמל את עוצמי-העין הסדרתיים מבין כלבי השמירה.

לכן, איני מתפעל מזעקות העולות עכשיו ממסדרונות המפלגות ודורשות לשנות (כלומר, לבטל) את שיטת הבחירות המקדימות. חלק מהזועקים טובל והרבה שרצים בידיהם. בסיכומו של דבר, השחיתות, שנמזגה בכמויות מסחריות לתוך הפוליטיקה הישראלית, תשחית כל שיטה – גם מיובאת. לכל היותר, ישתוק בעל העניין ויחייך, ואחר כך יתארוהו כ"בחור חביב".