בשבוע שעבר רעשו כותרות העיתונים על פירוק הנישואין של שרי אריסון ועופר גלזר. ההתבטאויות בפרשה נעו בין "זה היה צפוי", לבין "איך הוא שיחק אותה ויצא עם רבע מיליארד שקל אחרי שש שנות 'עבודה'".
השאלות שהכי מסקרנות אותי כעורכת דין מומחית בדיני משפחה היא האם הם חתמו על הסכם ממון ומי יזם את הגירושין. כאישה אני מקווה ששרי יזמה את הגירושין, כי אחרי שעמדה לצדו ברגעי השפל, והיו רבים כאלה, לא מגיע לה שהוא יזרוק אותה. בטח לא עכשיו, כשהיא מנהלת מלחמה בחזית העסקית.
לגבי הסכם ממון התשובה הרבה יותר מורכבת.
זוגות רבים שמגיעים אליי לפני החתונה מתלבטים בסוגיה הזו, אלא שלרוב הנשים הן אלה שמסרבות לחתום על הסכם בגלל הפגיעה לדבריהן, ברומנטיקה. כך למשל, הייתה אצלי שרית, רווקה בת 40, שבן זוגה חיים, בן 58, דרש ממנה לחתום על הסכם ממון כדי להגן על הרכוש הרב שצבר. דנית אמרה לי שהיא לא תמימה וברור לה שאדם בן 58 שצבר רכוש רב בחייו ירצה להגן עליו ולוודא שאדם שחי עמו לא נגוע בתאוות בצע ולא חומד את כספו, כפי שבני משפחתו ושאר "נשמות טובות" אמרו ביותר מרמז. מצד שני, החברות הקרובות שלה אסרו עליה לחתום על ההסכם כי לדבריהן זהו אקט משפיל ומבזה. לאחר לבטים רבים, ופרידה זמנית, היא באה אליי לחתום על ההסכם ואמרה לי את אחד המשפטים המרגשים ששמעתי בתחום: "כדי לבנות אמון באהבה נדרשים שנים, כדי לבנות אמון כלכלי צריך לחתום רק על נייר אחד".
אני מבינה היטב את עמדתה ואת החתימה שלה, כי באמצעותה היא הבטיחה את היציבות של הנישואין שלה להרבה שנים. ידוע הרי שבקרב זוגות רבים, ובעיקר כאלה שיש לאחד הצדדים רכוש רב, הסיבה העיקרית שגורמת למריבות ולפרידות היא כסף. לכן, באמצעות חתימה על הסכם ממון מורידים מעל סדר היום סיבה אחת למריבה, וזה לא מעט בתחילת הקשר.
ההנחה הזו נכונה בקרב פשוטי העם והיא נכונה עוד יותר בקרב אצולת הממון. ברור שאם לא קיים הסכם ממון בין שרי לעופר הרי שהגירושים האלה יותירו את עופר גלזר איש עשיר מאוד. הוא יוכל לדרוש להותיר בידיו את כל המענקים וההלוואות שניתנו לו לשם ביצוע השקעות כספיות וכן מחצית מזכויות נכסי הנדל"ן שנרכשו במשך תקופת הנישואין.
בשורה התחתונה, כאשר מקרים כאלה מגיעים לפתחי, בין אם מדובר בעשירי הארץ ובין אם מדובר באזרח מן השורה, אני מאמינה ששום דבר לא קונה אהבה, אבל יש "סיכת ביטחון" מוכחת לקשר הזוגי - הסכם ממון.
