|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
למה יש ספרים שלא ניתן לקראם
|
ספר יכול להיות מעניין וחשוב ומרתק ● אך לא די בכך כדי שנקרא בו ● אי-התחשבות בגורמים גרפיים מכבידה על הקריאה והספר עובר לקטגוריה של "טרם הספיקותי" ● לתשומת ליבם של המו"לים לרגל שבוע הספר
|
|
אפשרי או בלתי אפשרי לקריאה? [פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
איך נוצרה המילה פוחלץ. שלמה הרמתי [צילום: זאב גלילי]
|
|
|
|
|
לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל - כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות - הוא עבודת מופת מחקרית. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.
סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה, זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר. מן הראוי לומר כמה מילים בנושא זה לרגל שבוע הספר.
כשהשורות ארוכות
האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע, פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר לימוד הקריאה והבנת הנקרא.
על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה משמיעים חז"ל אזהרה שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל', ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות - לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.
ואכן, ההלכה לגבי כתיבת ספר תורה קובעת שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המילה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר: למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך-הכל שלושים סימני דפוס. והקורא בתורה יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של העיתונים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.
חשיבותו של גופן
רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים עמודי החדשות של העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על-ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל-שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.
יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום, עובדה היא שבמאה השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי. לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת, בשל הקלות שבה הוא נקרא. קלות זו נובעת מכך שניתן להבדיל בין האותיות השונות. אבל אין ספק שגם ההרגל רב-השנים עשה את שלו. מכל מקום, עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה סוגי גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.
|
|
|
הכל מתחיל בפונט [צילום: פלאש 90]
|
|
|
במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים התבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות - אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן, כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה. שורה של 200 מ"מ כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל? הדוגמה של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה לפני כמה שנים בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. אותיות עוינות חלק גדול מן המו"לים ממשיכים להדפיס את הספרים בפרנקריהל הידידותי (פרט לספרי שירה או ספרים בעלי אופי, המצדיק אות חגיגית). אך יש כבר לא מעט ספרים המודפסים באותיות נרקיסים או דוד. יש הטוענים כי גופנים אלה נאים יותר וזה עניין של הרגל. לעניות דעתי, כל תחליפי הפרנקריהל אינם משתווים לו בידידות ובנוחיות הקריאה. אך ייתכן שאני טועה והקורא העברי יתרגל לאות החדשה. הדוגמה הבולטת ביותר מבחינת חומרתה היא זו של מילון "רב מילים" של יעקב שוויקה, שיצא לאור בשנת 1997. מילון זה הוא ללא ספק הטוב ביותר שיצא מאז מילונו הגדול של אברהם אבן שושן ולמעשה משלים אותו. הוא המילון המקיף והחדשני ביותר של העברית בת-זמננו. הוא משלב גישה חדשנית במילונאות, ידע מתקדם בבלשנות ולפיתוחו הפעילו טכנולוגיית מחשב מתקדמת. אך עקב אכילס של "רב מילים" הוא הגופן שנבחר להדפסתו. לצורך המילון פותח גופן מיוחד הנושא את השם סלעית (על שם מעצבו שמואל סלע). עורך המילון, פרופסור יעקב שוויקה, אמר לי בשעתו כי גופן זה נבחר כי היו בו אפשרויות רבות להדגשות הטיות וכדומה שלא קיימות בפרנקריהל. אך לעניות דעתי, האותיות האלה הן כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים. והדבר בולט במיוחד אם משווים אותו לידידותיות של האותיות במילון "אבן שושן" המודפס בפרנקריהל. במילון יש חשיבות עצומה לגרפיקה הקובעת באורח מכריע את זמינותו של המילון ואת היכולת להשתמש בו בנוחות ובמהירות. למרות ליקוי זה הייתי ממליץ לרכוש את המילון, אך ספק אם ניתן למצוא אותו. הדפסתו הופסקה (אולי בגלל הליקוי שציינתי) והוא לא קיים עוד כספר. אך ניתן להשתמש באוצרותיו באמצעות האינטרנט תמורת מינוי חודשי של 19 שקלים. כתובת האתר: [קישור] בכירותו של הפרנקריהל הולכת ונמוגה לא רק משום שספרים רבים כבר נדפסים בגופנים אחרים (העיתונים עדיין דבקים בפרנקריהל), אלא בגלל צגי המחשב. מסיבות הקשורות כנראה ברזולציה של הצגים, האות פרנקריהל מאבדת את העליונות שיש לה בטקסטים מודפסים. האות המועדפת לדעתי בטקסטים שנועדו לקריאה במחשב היא אריאל מושחר, עם אפשרות לקורא לקבוע את גודל הגופן. ואכן, אתרים רבים משתמשים בגופן זה ובדומיו. אך יש עדיין אתרים רבים הסבורים כנראה שהטקסטים שלהם מיועדים בעיקר לטייסי חיל האוויר. הם מגישים את מרכולתם באותיות עוינות לעתים על-רקע צבעוני פסיכדלי. אני, ורבים כמותי, המגיעים לאתר כזה ממהרים לברוח לאתר אחר.
|
|
|
כריכה עבה מעיבה על ההנאה שבקריאה
|
|
|
יש הרבה גורמים אחרים שהופכים ספר, טוב ככל שיהיה, לבלתי ניתן לקריאה. ספר לא נועד לקריאה רק ליד שולחן כתיבה. אתה רוצה לקרוא בו בכורסה, בסלון, בכיסא נוח על המרפסת, במיטה, על השטיח. ילמדונו רבותינו המו"לים איך אפשר לקרוא ספר בתבנית מוגדלת במקומות אלה. ספר לא ניתן לקריאה גם אם הוא עבה מדי וכל התקדמות הקריאה בו מחייבת להפעיל יותר את השרירים מאשר את תאי המוח האפורים. כזו היא למשל הביוגרפיה המצויינת על היטלר, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי איאן קראשו, שראתה אור בהוצאת "עם עובד". קניתי רק את החלק השני המחזיק 1995 עמודים (!!!). לא פחות. את החלק הראשון, שהוא באותו עובי לא רכשתי בינתיים וממתין לתוצאות הטיפול הפיזיותראפי בשרירי ידי. ספר אחר על מלחמת העולם השנייה הוא "אמרגדון" פרי עטו של העיתונאי מקס הסטינגס. הספר מוקדש לקרב על גרמניה בשנים 1944-1945. עבודת מופת עיתונאית ומחקרית שעוד אספר עליה כאן. הספר מחזיק 736 עמודים ולמרות עוביו ניתן לקרוא את כל דפיו בקלות. ספר אינו קריא גם אם האותיות קטנות מדי, או שהוא מודפס על נייר מבריק, או נייר חלק מדי, או נייר זול מדי. לסיכום, הייתי אומר כי יש ספרים שאפשר לוותר עליהם ואף על העיון בהם. די להסתכל בשם המחבר. יש ספרים ששווה להציץ ולדפדף בהם. יש ספרים שכדאי לקרוא. יש ספרים שחובה לקרוא. אבל יש ספרים שגם אם חשוב וכדאי ואפילו חובה לקרוא, פשוט אי-אפשר לקרוא. דע לך הקורא, שאם יש לך ספרים במדף שעליהם אתה אומר "רכשתי אבל טרם הספיקותי", האשם אולי איננו בך. החוק קובע גופן על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא. בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים: - הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
- האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
- צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
- הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
- האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.
חשוב לדעת על החוק הזה. אני זכיתי פעם במאבק עם חברת ביטוח, שכרגיל סרבה לשלם את המגיע. כשהוכחתי שהפוליסה כתובה באותיות קטנות ממה שמחייב החוק הם שילמו מהר.
|
|
|
"איפה הכותרת?" [צילום: AP]
|
|
|
עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לחיסול מעריב במתכונתו הקודמת.
בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים. בכותרות לא העזו לגעת ואלה נותרו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה קשה יותר. תפוצת העיתון, שהייתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. מעריב חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול, ואחר-כך נמרודי, על העיתון.
בעיות הגופן העברי
לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ך, ן, ף, ץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ, ד-ר, ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המילה על-פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמה יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.
שיבושים שהשתרשו
גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמו לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמילה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ הייתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.
|
|
עוד קישורים על ספרים וקריאתם
|
|
"מלובנגולו מלך זולו עד מורה נבוכים" - [קישור] "מלחמה מדינאות וקריאה בספרים" - [קישור] "ארון הספרים היהודי בקופסא" - [קישור] "הספר שצפה את תבוסת צה"ל בלבנון" - [קישור]
|
|
| תאריך:
|
14/06/2009
|
|
|
עודכן:
|
15/06/2009
|
|
זאב גלילי
|
|
למה יש ספרים שלא ניתן לקראם
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ריטה
|
15/06/09 08:59
|
|
|
|
2
|
|
קורא
|
15/06/09 11:50
|
|
|
|
3
|
|
געגע להגיון בשגעו
|
15/06/09 12:47
|
|
הנשיא אובמה באמת עושה לנו טובה, טובה גדולה מאוד, למרות מה שחושבים. כיון שכאשר ישנם אנשים העוינים לעם ישראל, לא כמו אויבים, אבל מזיקים - זה מגבש את האומה הישראלית. העם היושב בציון אינו נבהל מכל מיני איומים והכתבות. ברור שקיים ויכוח בתוך העם היושב בציון האם לפנות התנחלויות או לא, אבל לאחר שהדרישה באה מצד אובמה זה הרגיז יהודים רבים. זה ויכוח פנימי בינינו, הוא יגיד לנו מה לעשות!? הוא רוצה שלא נוכל להגדיל את הבתים בהתאם לגידול הטבעי של התושבים. איפה נשים את הילדים? - בקרטונים בחוץ... לכן, ב"ה, העם היושב בציון מחוזק, בזה הוא עושה לנו טובה.
|
|
|
|
|
אין לקנא במצבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנתון בסד נוקשה. מצד אחד קיימים החינוך הציוני המעולה לו זכה בבית אביו, השורשים הערכיים הטובים והנכונים, והראייה ההיסטורית הבהירה. מצד שני מצוי מכבש הלחצים המופעלים עליו על-ידי ברק חוסיין אובמה, שמעון פרס, ציפורה לבני, יריב אופנהיימר ודומיו, ואבו מאזן ומרעיו, המנסים להסיטו מדרך הישר ולהובילו למלכודת הקרויה בפיהם "פתרון" שתי המדינות. למעשה מדובר בפצצה פלשתינית, שמשמעותה הגורלית והקטלנית לגבי מדינת ישראל ועם ישראל חמורה הרבה יותר מן הפצצה האירנית.
|
|
|
|
|
לא קשה לשער מה יאמר נתניהו לעם ולעולם היום, במיוחד לאור זה שהתוכן האמיתי של הנאום הזה מתנהל בדממה רועשת לאוזננו הרגישה דיה בשבוע האחרון, בחשיפה תקשורתית מכוונת, שעיקרה: הצגת ההתלבטות והניסיון למצוא את האיזון הלולייני בהליכה על חבל דק ומתוח, בין רוחות עזות והחשש הצפוי לרעידות אדמה. נתניהו עושה כל מה שלאל ידו כדי להראות לאובמה ולעולם מה מורכב מצבו! ומדוע אין ביכולתו לספק את אותה הסחורה המצופה ממנו.
|
|
|
|
|
ההתפתחויות של השעות האחרונות בפרשת עסקת חילופי הקרקעות בין המדינה לקק"ל נשמעות, במידה מסוימת, כמריבה של ילדים בגן. הילדים מתקוטטים על סוכריה. מופיעה הגננת, מניפה אצבע מאיימת ומזהירה את הילדים: לא לריב! לקבל את הוראותיי! אחרת...
|
|
|
|
|
העם היהודי, לדורותיו, לא חלם על הקמתה של מדינת ישראל. משאת נפשו הייתה תמיד: ארץ ישראל. הארץ המובטחת. המולדת שננטשה בכפייה. המקומות שבהם התהלכו אבותיו. הערים והכפרים שהיו פזורים לפני אלפי שנים בכל השטח שמן הים ועד למדבר - משני צידיו של נהר הירדן. הרי אדום ומואב. מורדות הבשן. רמת הגולן. מדבר סיני. מערת המכפלה. קבר רחל. הר הבית. עיר דוד. חברון. בית לחם. זה היה החלום - ואותו ביקשו לממש ראשי התנועה הציונית. מדינת היהודים שאותה חזה בנימין זאב הרצל לא באה במקומו של החזון הגדול. האמיתי, הבלתי ניתן לטשטוש. היא הייתה רק אמצעי למימוש החזון הזה.
|
|
|
|
|
