כן לשמיר, לא לשרון

אין לקנא במצבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנתון בסד נוקשה. מצד אחד קיימים החינוך הציוני המעולה לו זכה בבית אביו, השורשים הערכיים הטובים והנכונים, והראייה ההיסטורית הבהירה. מצד שני מצוי מכבש הלחצים המופעלים עליו על-ידי ברק חוסיין אובמה, שמעון פרס, ציפורה לבני, יריב אופנהיימר ודומיו, ואבו מאזן ומרעיו, המנסים להסיטו מדרך הישר ולהובילו למלכודת הקרויה בפיהם "פתרון" שתי המדינות. למעשה מדובר בפצצה פלשתינית, שמשמעותה הגורלית והקטלנית לגבי מדינת ישראל ועם ישראל חמורה הרבה יותר מן הפצצה האירנית.

כושר הניתוח שלו והבנתו האסטרטגית, כמו גם הניסיון המצטבר של 16 השנים האחרונות, מובילים אותו למסקנה הבלתי נמנעת, הברורה לכל מי שמוכן לבחון את העובדות במקום להיאחז בסיסמאות: ה"פתרון" איננו פתרון. גם מי שחשב כך בימי אוסלו העליזים, בימי קמפ-דייויד המדכאים, בימי ה"הינתקות" הפושעת ובכל התחנות האחרות של מצעד האיוולת המתמשך - אינו יכול אלא להגיע למסקנה זו. מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל איננה פתרון, אלא מתכון לחיסולה של מדינת ישראל.

היא איננה פתרון הן מנקודת הראות המעשית - ארץ ישראל המערבית היא כה קטנה עד שאיננה ניתנת לחלוקה - והן מנקודת הראות המוסרית. "פתרון" שתי המדינות מתבסס על שתי פעולות בלתי מוסריות בעליל: (א) הקביעה שליהודים אסור לבנות את ביתם בחבל ארץ מסוים, ועוד בלב ארצם. (ב) הטיהור האתני הכוחני שעליו מבוסס ה"פתרון". כל מי שהמוסר קרוב באמת ללבו חייב להתנגד לטרנספר, בין אם מדובר בערבים ובין אם מדובר ביהודים.

בנוסף, אין מדובר רק בזכות ההיסטורית מימי התנ"ך, אלא גם במשפט הבינלאומי, הצהרת בלפור, ועידת סן-רמו וכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. כל אלה התייחסו לארץ ישראל השלמה באמת, בשתי גדות הירדן. הפשרה הטריטוריאלית כבר נעשתה בשעת חתימת השלום עם ירדן. המדינה שלמעלה מ-90% מתושביה פלשתינים היא היא המדינה הפלשתינית. אותו שלום מבוסס על ויתור ישראלי על 78% מארץ ישראל ההיסטורית. המוסר וההיגיון מחייבים שכבשת הרש - 22% הנותרים - לא תישחט ולא תחולק שוב.

נתניהו יכול להסתכל על דרכם של שני ראשי ממשלה קודמים מן הליכוד: יצחק שמיר ואריאל שרון. יצחק שמיר, למרות שהושמץ על-ידי יריביו הננסיים כאילו "לא עשה כלום", ידע לעמוד בפני לחציו של ממשל אמריקני קשוח עד עוין, שאף ניסה לסחוט את ישראל דווקא בשעה שהייתה זקוקה לכל סיוע כדי לקלוט את מיליון העולים שעלו מברית המועצות לשעבר לארץ ישראל, בשנות ה-90 של המאה ה-20. מנגד, אריאל שרון, שלא עמד בפני לחצים חלשים יותר, ופעל בדרך פסולה כדי לזכות באהדה אמריקנית ובחסינות אתרוגית מצד יריביו הוותיקים, שאימצו אותו לחיקם כאשר התכחש לאני מאמין שלו ובגד בתפישתו הביטחונית ובניסיונו הצבאי.

על פרשת הדרכים שבפניה ניצב בנימין נתניהו, מן הראוי שיבחר בחינוך היהודי-הציוני שקיבל, בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו לאחרונה בישראל ושפסלו את עגל הזהב של "פתרון" שתי המדינות, ובהבנתו שאותה ידע להביע לא אחת, בכתב ובעל-פה. על פרשת דרכים זו, מן הראוי שיבחר בדרכו של יצחק שמיר ולא יילך בדרך-לא-דרך של אריאל שרון, זו שהתגלתה - כצפוי מראש - כבלתי מוסרית וככזו שהניבה צרות נוספות למדינת ישראל ולאזרחיה. אם לא יעשה כן, דבריה של דבורה הנביאה - אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ (שופטים ד', ט') - ראוי שייאמרו לא רק לברק בן אבינעם, לברק חוסיין אובמה ולברק אהוד, אלא גם לבנימין נתניהו.