מודעות אבל

מותו של חייל

בעיתוני הבוקר לא מופיעה מודעת אבל בעקבות מותו של אסף רמון, טייס חיל האוויר שהתרסק אתמול בשעות הצהריים בזמן טיסת אימון מעל הגדה המערבית. למשפחת רמון אין צורך במודעת אבל, שכן העיתונים עצמם מתנדבים לשמש מודעת אבל. בתנאים שלהם, כמובן. במקום מסגרת שחורה וכיתוב לקוני המודיע על מועד ההלוויה, מודעת האבל מטעם העיתונות גדולה וצעקנית, מסחטת רגש דורסנית המתפרשת על-פני עשרות עמודים.

באופן כללי, הסיקור מוגזם ומעליב. האם השכולה מצולמת באמצעות עדשות תקריב "דקות לאחר קבלת הבשורה הקשה", ותצלומיה מעטרים את העיתונים (מעריב, הארץ וידיעות אחרונות). אסף רמון מועלה לדרגת אל לאחר מותו, והקהל מתבקש לסגוד לו ולערכים שהוא מייצג ("הטובים לטיס").

העיתונות המודפסת הולכת הבוקר בעקבות האלקטרונית וחורגת מכל מידה הגיונית, הן בנפח והן באופי הסיקור. בגליון ידיעות אחרונות, למשל, סיקור מותו של אדם אחד הוא כל התוכן המערכתי של קונטרס החדשות - מעמוד השער, המעוצב ככרזת סרט קולנוע בהשתתפות אסף ואילן רמון, ועד לעמ' 22. למעלה ממחצית העיתון. ב"ישראל היום" הכריזו על "גיליון מיוחד" והדפיסו את שער העיתון לרוחב, לציון חשיבות האירוע.

רמון, יש להזכיר, לא כיהן בשום תפקיד בכיר רשמי, רק בתפקיד סמלי רשמי. בעיתונות המעדיפה רגשות על-פני מידע, לסמליות ערך רב. רמון מתואר בעיתונים כבן אצולה, ומותו מעוצב ומוגש לקורא כאילו היה לא רק קורבן עילאי של אמו ומשפחתו, אלא בה בעת גם מחיר הכרחי של חיי יהודים בארץ ישראל.

מותו של רמון מטופל בעיתונות המודפסת על-ידי ידיעות חדשותיות וטורים אישיים. הידיעות החדשותיות רגשניות עד להתפקע. בטורים האישיים הרגשנות עולה על גדות העיתון ומאיימת להטביע את הקורא.

בידיעות אחרונות, למשל, מתפרסמת תחת הכותרת "נסיך ישראלי" ביוגרפיה של אסף רמון [אתי אברמוב, צביקה ברוט ודני ספקטור]. היא משתרעת על-פני העמודים 11-8.

סימה קדמון, הכותבת בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות, מגייסת את כל קוראיה ליחידה אחת רוטטת ובוכייה. "אתמול התאבלנו כולנו, מדינה שלמה, על מותו של אסף רמון", נכתב בכותרת המשנה לרשימתה. היא מגדירה את אסף רמון כ"ילד של חיל האוויר", ואת משפחת רמון כולה היא מתארת במלים: "יפים, מוכשרים, מצטיינים, בעלי חינוך מושלם וערכים נעלים".

איתן הבר מפרסם טור בכפולת העיתון הבאה וכותב: "מדינה שלמה חשה אתמול את כאב הצביטה בלב". הבר מוסיף וכותב, כי הרי מישהו צריך לכתוב זאת, שאסף רמון היה "הילד של כולנו".

יעל פז-מלמד, שטורה מתפרסם בכפולה הפותחת של מעריב, מכריזה כי רמון, הבן כמו האב, היה "צבר ישראלי מיתולוגי", וכותבת, כי הרי מישהו צריך לכתוב זאת, שרמון "הפך אתמול, לכמה שעות, לילד של כולנו".

בראש הכפולה הפותחת של מעריב טקסט קצר תחת הכותרת "למה?!", מאת אחד מוותיקי העיתון, אברהם תירוש. גם הוא, כמו קדמון והבר, אינו מותיר לקוראיו סיכוי להחליט בעצמם על תחושותיהם. "זאת השעה שהלבבות של הישראלים כולם מתאחדים בכאב אחד נורא, יורד מעמקי נפש, הולם ומשתק [...] עם אחד, לב אחד, כאב אחד, הלם אחד".

"במה זכינו שהם מגיעים לנו", שואל בן כספית בטור המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של מעריב. כספית מצליח להתעלות על יתר פרשני המוות והשכול כשהוא מזכיר בסוף טורו את מותם של ניצולי השואה ("הניצולים האחרונים למשפחות מפוארות ממחנות השמדה"), שהגיעו ארצה היישר למלחמת העצמאות, מתו בקרב ונקברו אלמונים ("כמה נורא ומופלא הוא המקום הזה"). אושוויץ-תל אביב-אירן, כולם מתערבבים הבוקר במנה הדוחה שמגישה לנו העיתונות.

דן מרגלית כותב בכפולה הפותחת של "ישראל היום" כי "המפעל הציוני אינו יכול בלעדי משפחות המופת האלה", ואפילו מאמר המערכת של הארץ מגלה סימני ציונות לוחמת. המאמר, שכמו נכתב על-ידי אחד מבכירי חיל האוויר, מצטרף למספידים, מצטרף למגייסים את החברה בישראל כולה לשיירת המקוננים, ובתוך כך תורם גם כמה קלישאות משלו לפולחן השכול.

תחת הכותרת "מותו של אסף רמון" נפתח המאמר במלים: "מותו של סרן אסף רמון, טייס קרב בן טייס קרב, זיעזע אתמול את מדינת ישראל כולה. לרגע נדיר אחד, בהבזק הפיצוץ בהתרסקות מטוסו של אסף בהר חברון, כמו בשחזור של הבזק אובדן החללית קולומביה שעל סיפונה היה אביו אילן, הואר אותו חלק בחברה הישראלית המתקבל לעתים תכופות מדי כמובן מאליו: הצעירים, מהם הממשיכים בדרך אבותיהם, מהם בנים או אחים במשפחות שכולות, המתנדבים להסתכן יום-יום כדי להגן על המדינה".

אף שהאב מת בהתרסקות מעברות חלל אמריקנית והבן בעת טיסת אימון, במאמר המערכת של הארץ נכתב כי "אסף רמון, שהיה נחוש ללכת בעקבות אביו, נפל כמותו על משמרתו". מיד בהמשך לכך מוזכרת התוכנית הגרעינית של אירן: "כמעט שלושה עשורים לאחר אותה טיסה של אילן רמון וחבריו הרחק לתוך עירק, ניצבת ישראל בפני סכנה גרעינית גדולה ורחוקה יותר, הפעם מאירן. חבריו של אסף רמון עשויים להידרש להרחיק טוס, ולהסתכן בגיחותיהם עוד יותר מאביו וחבריו". עוד מעט יהיה גם מי שיגיד על אסף רמון ש"כבדו שערי טהרן מכתפיו ויכלו לו".