הטענות שדוח גולדסטון נועד מלכתחילה לגרור את ישראל לעמוד הקלון, שמדינות אחרות גרועות פי כמה, שמלחמתנו בחמאס מוצדקת לפי כל הגדרה בינלאומית, שעל-פי מומחים צבאיים בינלאומיים צה"ל הקפיד הקפדת יתר, ככל שניתן לחסוך בחיי נפגעים אזרחים בנסיבות הלחימה וכי המועצה לזכויות אדם היא בעצם מוסד שאין לו דבר עם זכויות אדם, הטענות - כולן נכונות אבל לא רלוונטיות.
מדינות ערב, הרשות הפלשתינית והחמאס גילו לאחרונה, לדעתם, את המתכון הנכון לחיסול ישראל -
דה-לגיטימציה מתמשכת. הכפשה מתמשכת בכל מקום במערב, שימוש בכל אמצעי תקשורתי, הסתמכות על המיעוט המוסלמי ההולך וגדל במערב, על ארגוני "זכויות האדם", כדי לגייס גם גורמים תמימים שאין להם דבר נגד ישראל עצמה, ובכל האמצעים - מאמרים, תוכניות טלוויזיה, אינטרנט והפגנות רחוב על כל דבר ובכל זמן.
מסע הדה-לגיטימציה של ישראל, המרים ראש בכל מקום, שהחל מכתבה בעיתון שבדי דרך ראש ממשלת טורקיה המאשים את ישראל ב
"הפצצת ילדים פלשתינים בפצצות זרחן", כבר אינו תופעת שוליים אלא אופנה עולמית המהווה סיכון אמיתי לקיומה של ישראל.
התנודות הדמוגרפיות בעולם, שמתאפיינות במשקלו העולה של האיסלאם במארג העולמי והעתקת משקל הכובד מארה"ב לסין, הן תהליכים גדולים שאין לישראל כמעט יכולת להשפיע עליהם. להשפיע - לא, אבל להתאים את עצמה - כן.
מאז מבצע דין וחשבון ב-1993, מתנהלות כמעט כל מלחמותיה של ישראל בטרור בחתימה גבוהה מאוד ולאורך זמן לא סביר שבו המלחמה משתלטת על מרקעי העולם. דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה (להבדיל מחומת מגן) הם כמעט אחים תאומים אחד לשני במאפיינים רבים: הפעלת כוח אש רב וגרימת הרס רב מרחוק, מתוך מדיניות של גביית מחיר והרתעה במינימום סיכון. תנועה קרקעית מעטה ומוגבלת המשלימה את כוח האש במקום שכוח האש ישלים את התנועה הקרקעית, הגדרת מטרות נזילה ולא ברורה, המתעצבת תוך כדי הלחימה ולא מגדירה אותה מתחילתה. פגיעה מוגבלת מאוד בכושר הפיקוד, הארגון והשליטה של האויב וביכולתו המהירה להשתקם. תוצאה מדינית לא ברורה שבכל מקרה יש פער עצום בינה למציאות הנוצרת. ואחרון חביב - מאבק בינלאומי נגד ישראל המערער את הלגיטימיות שלה, המבוסס על הרוב האוטומטי באו"ם ועל מראות ההרס, והכל - תמורת שקט יחסי וזמני.
תורת הלחימה שצה"ל הפעיל בעזה הייתה יעילה נגד החמאס, חסכה באבדות לצה"ל אבל השיגה הישג זמני מוגבל, לא שינתה את המשוואה האסטרטגית הבסיסית של יישות טרור עצמאית, נבנית ומתחזקת על גבולנו בעזה, יישות המשתלבת במארג האירני האזורי יחד עם החיזבאללה מחד-גיסא וצוברת לגיטימיות בינלאומית מאידך-גיסא. בעוד החמאס צובר לגיטימיות, פגע מבצע עופרת יצוקה בצורה מואצת בלגיטימיות של ישראל. היום, תשעה חודשים אחרי המבצע, יכול החמאס לחייך בנחת כשישראל נדחקת לפינה ומאבדת את כושר התמרון המדיני והצבאי שלה מול החמאס, בעודה מתנחמת בשקט חלקי לאורך קצת מעל חצי שנה.
ישראל צריכה, כנובע מכך, לסגל לה תורת לחימה חדשה שמטרתה לא להעניש ולהרתיע, אלא לשלול את היכולת הבסיסית מהאויב לתפקד בהצלחה לאורך זמן. בתורת הלחימה צריכים להיות שלושה עקרונות מובילים.
הראשון - רציפות והמשכיות;
השני - חתימה נמוכה - קרי הפעלה מוגברת של יחידות מיוחדות ומסוערבות הפוגעות, שובות ואם צריך מחסלות ברצף מתמשך את הנהגת האויב (בעזה החמאס) ואת מנגנוני הפיקוד והשליטה שלו;
השלישי - מהירות. המודל היומיומי הרי מתבצע כל הזמן ביהודה ובשומרון. למרות שהמצב בעזה שונה מביו"ש, היה ניתן לנצל את "עופרת יצוקה" ליצירת תשתית מבצעית מתאימה, או לייצר אותה אם נזדקק להפגין את כוחנו נגד החמאס פעם נוספת. יצירת תשתית כזאת צריכה להיות מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה הבאה בעזה, אם תחול.
כדי לשקם את מעמדה הבינלאומי, צריכה ישראל, וחייבת, לצאת ביוזמה מדינית משלה שתהיה נקודת ההתייחסות של הקהילייה הבינלאומית. זה יכול לכלול הוצאת שכונות-קצה ערביות מירושלים המוניציפלית ו"העברתן" לפלשתינים - רכס שועפאט ובית חנינה למשל. הרחבה מוגבלת של שטחי A ויצירת רצף בין שטחים כאלו והכרה חד-צדדית בפלשתין בגבולות זמניים (למעשה המצב הקיים). עדיף שהעולם יתעסק בקידום היוזמה הישראלית מאשר ביוזמה הערבית לחסל את הלגיטימציה של ישראל.
