את סיפור יוסף ואחיו מכירים כולם פחות או יותר. זוכרים שהייתה אפליה בין הבנים (בראשית ל"ז): [ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וזוכרים גם את התוצאה: [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. אחר כך יוסף חולם חלום ראשון בדבר אלומות שהם מאלמים ואלומותיהם משתחוות לאלומתו, הוא רץ לספר להם, והתוצאה: (...) וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. בחלום השני הוא כבר רואה כי הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וגם את זה הוא מספר לאחים, בנוכחות האבא. האבא מבין שיש פה בעיה, שיוסף מעורר עליו את קנאת אחיו, והוא מנסה לרכך את העניין: וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה???

לפני כשנתיים ניסינו להבין את מערכת היחסים הטעונה בבית יעקב והצענו הסבר לפיו אי ההבנות נובעות מרמות שונות של מודעות. פער המודעות שבין יוסף ואחיו הוא גדול מדי, לכן הם לא מבינים אותו והוא לא מבין אותם. יעקב, שרמת המודעות שלו מצויה בין זו של יוסף לזו של אחיו, יכול היה לעשות סדר ולגשר על פערי המודעות. אבל משום מה הוא לא עושה זאת ואף נוקט מהלכים המגבירים את המתח שבין האחים. דיברנו בעבר על חלק מצעדי האפליה לטובה של יעקב את יוסף, אבל לא דיברנו על המהלך המוזר ביותר, זה שהעניק לאחים את ההזדמנות לפגוע ביוסף: [יג] וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. [יד] וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.

השכל מתקשה לתפוס את המהלך הזה; הרי יוסף ידע ששונאים אותו וסביר להניח שגם יעקב היה מודע לכך. למרות זאת הוא שולח אותו בשליחות שעל פניו, נחיצותה אינה מובנת כלל. הרי האחים הקפידו בכבוד אביהם והייתה ביניהם תורנות ביקורים אצלו לדאוג לכל צרכיו, מה היה דחוף כל כך לשלוח את יוסף? המדרש אומר שהתשובה רמוזה בפסוק שציטטנו ורש"י מביא זאת במקום: (וַיִּשְׁלָחֵהוּ) מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן - והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, אלא (מדרש רבה) מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם (בברית) בין הבתרים (לעיל ט"ו) כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם: במלים אחרות, המהלכים השגויים לכאורה של יעקב אבינו, כוונו ע"י ההשגחה העליונה במגמה להביא לירידתם של יעקב ובניו למצרים, בהתאם לתוכנית המקורית כפי שנמסרה לאברהם סבו בברית בין הבתרים.

יוסף יודע ששליחות זו מסוכנת עבורו, הוא אפילו מקבל על כך רמזים מאנשים שהוא פוגש בדרך. נקל לשער שלא היה לו קל למצוא את אחיו הנודדים עם הצאן ממקום למקום: [טו] וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. [טז] וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. [יז] וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה--כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; את האיש מזהים חז"ל עם מלאך שמתגלה אליו להזהירו; נָסְעוּ מִזֶּה - הסיעו עצמם מן האחווה. למרות זאת - וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. [יח] וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. פער המודעות ביניהם היה גדול עד כדי כך שראו בו ובדרכו סכנה לבית יעקב, על כן גזרו עליו מוות. ולא מיותר לציין שמזווית הראיה שלהם, ביחס לבית יעקב, הם אכן צדקו. חוץ מזה הוא גם הרגיז אותם בחלומות שלו שהקפיד לספר להם: [יט] וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה--בָּא. והם זוממים לרצוח אותו:

[כ] וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. חז"ל מסיקים שהזוממים הם שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה הם שאומרים אִישׁ אֶל-אָחִיו. מי שעשוי לבלום אותם זה רק ראובן הבכור או יהודה שאותו מכבדים כמנהיג. ואכן ראובן מתערב: [כא] וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. אז מה כן - אתה רוצה להשאיר בחיים את הבחור המסוכן, זה שמסכן את כל בית יעקב? ראובן אינו מסוגל להתמודד עם שני אחיו הצעירים ממנו, הטמפרמנט הסוער שלהם גדול עליו, אז הוא מציע דרך חלופית - לא רצח, גרימת מוות: [כב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: התוצאה אותה תוצאה, אבל בהחלט תוכלו לטעון "לא רצחנו". והתורה מעידה שהייתה לו כוונה טובה: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. רצח זה דבר נורא, כולם מסכימים על כך (חוץ מהרוצחים) אבל גרימת מוות - זה לכאורה פחות נורא.

מבקשים לרחוץ בניקיון כפיהם

ציטטנו כבר את הפסוק: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו (...). בשני הפסוקים הקודמים הוא מוזכר בשם יעקב, אבל באהבת יוסף הוא מוזכר בשם ישראל, מדוע הוחלף שמו באותו הקשר? דיברנו כמה פעמים על משמעות השמות יעקב וישראל; השם יעקב מתייחס למצב בו נמצאים במדרגה שהעיקר זה עבודת ההתמודדות עם הגלות, עם קשיי העולם הזה, ובתוך כך להישאר דבקים בה' יתברך. זו הייתה מדרגתם של בני יעקב מלבד יוסף, ולכן העדיפו את ההתבודדות במרעה עם הצאן כדי להתרחק כליל מפיתויי העולם הזה. השם ישראל מתייחס למדרגה בה הגלות וקשיי העולם הזה אינם מפריעים כלל ליהודי לעבוד את ה' יתברך, כי בכל מצב הוא דבק בה' ואינו חש בשום הפרעה לדבקות זו. זו הייתה מדרגתו של יוסף ולכן הירשה לעצמו לטעון שצריכים להיות בקשר עם הסביבה ולהשפיע עליה, לא להתבודד עם הצאן.

בגישה זו ראו האחים סכנה חמורה כאמור, שכן במדרגה שלהם, מדרגת יעקב, נראה להם בלתי אפשרי להשפיע על הסביבה בלא להיות מושפע ממנה. לכן ביקשו להיפטר מיוסף, כדי להרחיק את הסכנה מבית יעקב. ראובן אולי מסכים איתם שיש פה סכנה, אבל הוא נותן אשראי לאבא הזקן והצדיק שודאי מודע למתרחש. ואם הוא אינו קורא את יוסף לסדר - כנראה זה אומר שדרכו אינה שלילית בהחלט, כנראה יש מקום גם לדרך זו בביתו של יעקב/ישראל. לכן הוא מבקש לַהֲשִׁיבוֹ אֶל-אָבִיו, שהאבא יתמודד עם הבעיה אם יש כזאת, זהו תפקידו ולא תפקידם של האחים. שמעון ולוי היו הכי קיצוניים ביחסם לסכנה שזיהו בגישתו הפתוחה אל הסביבה של יוסף, שכן הם אלה שמסרו נפשם להוציא את דינה מבית שכם, לאחר שבסך-הכל נראתה לעיניהם לזמן קצר בזמן שהתקיים שם איזה קרנבל. הם לא היו מוכנים לקחת סיכון שדבר כזה יקרה שוב.

שמעון ולוי היו מוכנים להתפשר עם הגישה הגלויה של ראובן - את המניע הנסתר להצעתו הם הרי לא ידעו - להימנע מרצח ולהסתפק בגרימת מוות, כי כאמור, התוצאה הסופית זהה וזה מה שחשוב. ההצעה של ראובן הייתה לתת לו למות לבד. בתוך הבור - אין אוכל ואין מים, הוא אינו יכול להוציא את עצמו משם והסוף שלו ברור, אבל זה לא הם שהרגו אותו, הוא מת לבד. אגב, אפילו הלכתית יש הבדל בין רוצח שאותו דנים בבית דין ויכולים להענישו כראוי לו לבין גורם מוות לזולת, שחייב בדיני שמים אבל בדיני אדם אין כל כך מה לעשות אתו. וכמובן, כאשר העדרו של הבן האהוב יגיע לידיעתו של האבא, הם יוכלו לומר לא הרגנו אותו וזו תהיה אמת, כי לא פגעו בו ישירות.

עד כאן הסברנו כמיטב יכולתנו רעיון אחד מפרשת השבוע, שלפיו בפסיכולוגיה האנושית - כשרוצים להיפטר ממישהו או ממישהם, מעדיפים שלא לעשות זאת באופן ישיר, מעדיפים למצוא דרך עקיפה. כמובן, יש יוצאים מן הכלל, יש כאלה שנהנים לרצוח ר"ל, אבל דומה כי הכלל הוא כנ"ל. ואין הכוונה לרצח כפשוטו בלבד; הרעיון הזה נכון כמעט בכל תחומי העיסוק האנושי. הנה למשל היחס למדינת ישראל; לא מעטים הם אלה שקצה נפשם בעצם קיומה של מדינת היהודים והם מחפשים דרכים להיפטר ממנה. לרובם לא נעים להכריז שהם רוצים בהשמדת המדינה הזאת, מה ששווה ערך לרצח, אז הם פועלים בכל מיני דרכים של חרמות ונידויים. וכך, אם לא יקנו מוצרים שמקורם בישראל יגרמו מוות למפעלים המייצרים. יחרימו קשרים עם מוסדות מדע בישראל-יגרמו להתנוונות המדע בארץ וכו' וכו'.

מנסים לגרום לכך שהמדינה הציונית תמות לבד, ועוד עושים זאת באיצטלא של אוהבי אדם ואפילו אוהבי יהודים. שהרי בחלקם הגדול הם מתחזים לידידים שרק מנסים לקרוא אותנו לסדר באמצעות הפעלת לחצים שיאלצו אותנו להתנהג בדרך שהם חושבים אותה לנכונה. בשורה התחתונה - הם היו שמחים שנתאבד. וכאשר אנחנו מסרבים לשמח אותם בנקיטת מהלך התאבדותי, הם לוחצים עלינו שננקוט צעדים של הקפאה, בלימת צמיחה שפירושה הוא מוות איטי אבל בטוח. והגרוע מכל הוא שאת הרעיונות האלה סיפקו להם אנשים משלנו, אנשים שהיו רוצים להמשיך ברצח ישובים כפי שנעשה בגוש קטיף. אבל הם מבינים שזה כבר לא ילך, שהתוצאות המרות של אותו רצח ישובים, פקחו המון עיניים שהיו תמימות, אז הם לוחצים להקפיא, שימותו לבד ר"ל. אבל בע"ה זה לא ילך. כי אותה השגחה עליונה שהובילה את יעקב ובניו למצרים בהכווינה מהלכים שנראו מוזרים, אותה השגחה מתפקדת גם כיום ושומרת עלינו מפני חורשי רעתנו מבית ומחוץ. וברוח ימי החנוכה שבפתח, אין לנו ספק שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות בזמן הזה יותר מאשר בימים ההם.