|
|
נפלאות הבירוקרטיה [צילום: AP]
|
|
|
|
|
אני אדם מתקדם שחי בעולם של האינטרנט. בעולם הזה יש גם משרדים מוניציפליים, גם הם מנסים לחיות בעולם האינטרנט. מזמן כבר לא יצא לי לעמוד בתור בדואר או בבנק כדי לשלם חשבון כזה או אחר. השירות הטלפוני ואתרי האינטרנט שנבנו להיות ידידותיים למשתמש ולרוקן את המשרדים העמוסים, מאפשרים לנו הצעירים המתרוצצים סביב הזנב של עצמנו וחיים את החוסר הזמן המתמיד, לפטור את בעיית התורים. הבעיה באתרי האינטרנט של השירותים המוניציפליים היא, שהם מספיק מתוחכמים רק בשביל לקבל את הכסף שלנו, במידה ושילמת יותר מדי בטעות (כי אתה רואה עצמך אזרח טוב) ומגיע לך החזר כספי, לא יעזור לך לא האינטרנט ולא השירות הטלפוני. כדי לקבל את כספי בחזרה נאלצתי להתייצב בעירייה! (ושלא תחשבו שזה מה שפטר לי את הבעיה).
בפעם האחרונה שביקרתי שם, העירייה הייתה בשיפוצים ולכן הכניסה הייתה צדדית ועמוסה בפיגומים, סרטים שמזהירים כי יש שם סכנה, ברזנט ירוק שאמור לחסות את הזוועה של השיפוץ ולא מעט קרשים שמיועדים לנוחות המעבר. עברו שנים לא מעטות מאז ובהתייצבותי הנוכחית שלי במקום עיניי עלו מעבר לגובה של הגבות מרוב התפלאות ותדהמה.
אזור קבלת הפנים של עיריית תל אביב אכן שודרג ברמת הארכיטקטורה ועיצוב הפנים שלו. בכניסה יש מעבר משוכלל כמעט כמו בשדה התעופה עם גלגלת כזאת ושער שאמור לגלות מתכות ששכחתם להוציא מכיסכם. עומד שם גם שומר מיומן עם תלבושת רצינית ובודק את התיקים. אחרי השומר יש מדרגות נעות ארוכות שלחו אותי אל החלל המעוצב של קבלת הפנים. היי-טק בעיצומו נגלה שם לעיניי וחשבתי לי... וואווו באמת מגיע לנו לתושבי תל אביב שמשלמים הון תועפות על החיים המעניינים שלנו שתהיה לנו עירייה של המאה ה-21. תקרות גבוהות, חלונות זכוכית מהרצפה ועד התקרה, המון אור, ספסלים נוחים לממתינים, ריצוף משיש מנצנץ. בסוף המדרגות ניצבת לה עמדת המודיעין שבה חוץ מהמחשב שאמור לעשות סדר, עומדת לה גם בחורה חיננית עם חולצה לבנה מכופתרת וצעיף כחול קשור על הצוואר, כולה שירותיות ועניינות.
"העוזרת של המחשב" מקישה על המקשים, מוציא את המספר שלך בתור ומכוונת לאיזה תור אתה אמור להצטרף. עד כאן מאוד עתידני ו- too good to be true, נכון? אז זהו, כדי להגיע לאותה הבחורה יש להידחף לתור ה"ישראלי", כלומר תור חסר צורה שמזכיר יותר מעגל של המון שסוגר על הבחורה והמחשב. גייסתי את מקסימום הישראליות שבי, דחפתי והתעקשתי והופניתי לתור שנקרא "אקספרס". התבוננתי סביבי... ראיתי את התור הרגיל ובו שורות של כיסאות מעוצבים ונוחים מסודרים בשורות ועליהם יושבים להם בנחת ובשקט אנשים וממתינים בזמן ש-20 פקידות האחרות הלבושות בחולצה מכופתרת וצעיף כחול פוטרות בעיות של מי שהיה לפניהם. ואז הסתובבתי וראיתי את התור הקרוי "אקספרס", עמדה גדולה בצורה של "ח" עם חמישה מחשבים שרק שניים מהם היו מאוישים, אין כיסאות, אין שורות אבל כן יש פי חמישה יותר אנשים שעומדים מותשים וממתינים לתורם שלא נראה באופק. חשש התחיל לחלחל לתוך נפשי על כך שהקידמה היא רק למראית העין ומתבטאת בעיקר בעיצוב ברהיטים ובתלבושת אחידה של הפקידות, בנושא התורים והשירות הכול נשאר כפי שהיה לפני 50 שנה.
נעמדתי גם כן ליד דלפק האקספרס, שהתרחשות מועטה בתוכו גרמה להתרחשות מאוד תוססת מחוצה לו. אז היו שם כמה סבתות שאחרי 50 שנות תשלום ארנונה בעירייה עצמה קשה להסביר להן שיש עוד אופציות ושלעירייה מגיעים רק כשיש "בעיות". היה שם את זה שמנהל את התור למרות שכל אחד היה מספר ומעל העמדה מסך פלזמה מהעידן הטכנולוגי שמכריז על המספר שהגיע תורו. האיש שיודע לסדר את כולם לפי התור, מצפצף על הקידמה, הפלזמה והמספרים המודפסים על הנייר שיש לכל אחד ביד, הוא אוהב לקחת את העניינים לידיים שלו אז הוא מתרוצץ בין כולם ומברר למה הם באו ואיזה מספר יש להם ביד. יש גם את היפה נפש שלא ממהר לשום מקום וההמתנה לא מעניינת אותו אז הוא מסתובב ומרגיע את כולם שיהיה בסדר, לא צריך להתעצבן תורם של כולם יגיע, השלום בדרך ואנחנו ננצח כשהמשיח יבוא. יש בתור תושבי העיר המובהקים, צעירים ואופנתיים, ישנם שם גם תושבות יפו עטופות מכף רגל ועד הראש, סבתות תימניות משכונת התקווה ולכולם מכנה משותף אחד: כולם רוטנים וכועסים שהתור לא זז. יש ביניהם גם את הגבר הישראלי השרמנטי שמנסה לקדם את עצמו על-ידי עמדה מאצ'ואית עם הישענות נינוחה על הדלפק בדיוק מול אחת הפקידות בתקווה וזה יעזור יותר טוב מהמחשב והמספר הרחוק שבידו.
בתוך העמדה בצורת "ח" יושבות שתי פקידות עייפות, מתלמדת אחת עם עיני עגל, שעדיין לא קיבלה מדים והלימוד שלה מעקב את התור כי צריך להסביר לה הכול פעמיים. יש גם את המנהלת משמרת שמסתובבת לה בתוך ה"ח" ולוקחת על עצמה את מתקפת התלונות על כך שהעמדות האחרות לא מאוישות, היא גם דואגת להסביר לכולם שזה לא תלוי בה, זה לא נתון להחלטתה ואם היא הייתה יכולה הכול היה אחרת, אחראית ישראלית טיפוסית בעלת ראש בגודל של זרת. בין תפקידיה ה"רבים" שלה יש גם את תפקיד ההצבעה על עמדתה של אחראית משמרת בכירה לאלה שלא מפסיקים להתלונן והקסם האישי שלה (ששואף לאפס) אינו מרגיע אותם.
כמובן שאין תור כפי שמוגדר "תור" כי הממתינים, במקום לעמוד בצד ולחכות לתורם, נשענים על עמדת הקבלה בצורת "ח" כדי להשגיח שהעניינים מתקדמים (כאילו מרחוק אי-אפשר לראות ששום דבר לא מתקדם לשום מקום).
ואז בעיצומה של ההמתנה המייגעת והמעניינת ברמה החברתית שבה, כשביני לבין פיתרון מיוחל לכפל של החיוב שלי יש עוד 20 איש בתור האקספרס, אחת הפקידות (מבין השתיים) יוצאת להפסקת צהריים ואם זה לא מספיק בשביל להרגיז, בדיוק אז כל המחשבים קורסים!
מנהלות משמרת מתחילות להתרוצץ ולהצביע עם הידיים בעצבנות, הפקידות מיד מקבלות מבט מזוגג של "אני לא אשמה", פניהן מתכסות בשער ברזל ועליו שלט "נא לא לפנות אליי". רמת הכעס בתור עולה ומתייאשים רבים עוזבים את המקום. אני ממשיכה להמתין בסבלנות לאיזה נס חנוכה שיפתור את בעיית המחשוב של עיריית תל אביב, אבל חנוכה עוד רחוקה ושום דבר לא קורה. אחרי כ-20 דקות הפקידות מקבלות הוראה מהאחראית לעשות "התחל" לכל המחשבים והם קמים לתחייה... אבל בדיוק לחמש דקות ואז... נופלים שוב - מחשבים ממזרים.
מיותר לציין שכמובן שעזבתי את העירייה בלי לפתור את בעייתי אחרי שבילית שם שעה תמימה מהיום החופשי שלי ובבית ניסיתי לפנות לשירות הטלפוני, למרות חוסר התקווה שבי שמישהו שם יהיה מספיק יעיל כדי לזכות אותי על החיוב הכפול. אחרי המתנה של 10 דקות על הקו וניסיון מאוד סובלני להסביר את הבעיה, הפקידה שענתה לי מודיעה לי כי אין לה אפשרות לעשות משהו והיא תבקש מאחראית שלה לחזור אליי עוד באותו היום. רוצים לנחש האם חזרו אליי? ברור שלא, אני מחכה כבר שבוע תמים לשיחה המיוחלת.
אני לא באה ללמד ולכעוס, אני התושבת הפשוטה והמחונכת טוב אאלץ לסתום את הפה ולנסות להתאים את עצמי לשירות המוניציפלי כי הוא גדול, ואני קטנה ושום דבר לא ישתנה כאן לעולם. אבל אני חייבת להגיד שהם לא יצליחו לעבוד עליי עם העיצוב הזה, עם החלונות האלה, עם המיחשוב המתקדם ועם המדים היפים של העובדים, כי מה שבסופו של דבר עושה את השירות הוא החומר האנושי שנותן אותו, לא המחשבים ולא העיצוב. עירייה תישאר עירייה ועובדיה יישארו הפקידים הקטנים עם עיניי עגל שלא מסוגלים לפתור שום בעיה ואני אתפלא אם יפתיעו אותי ויראו לי שיש דרך אחרת.
מחר, עם מחשב, אוהל וצידנית אני הולכת לעשות ניסיון שני בעירייה הכי יפה, מעוצבת ולא יעילה בעיר הכי תוססת שלנו.
