בחודש הבא תמלא שנה לכהונתו של אובמה. מאה ימי החסד תמו מזמן, ועשרה חודשים הם זמן מספיק על-מנת לבחון סוגייה אחת החשובה כל כך לממשלו של אובמה - סוגיית היחסים הבינלאומיים, ובתוכן יחסי ישראל וארצות הברית.

טרם היבחרו לנשיאות ובמהלך קמפיין הבחירות, ידע אובמה להצביע בחוכמה על הבעיות האקוטיות שמטרידות את האזרח האמריקני. הוא גם ידע, אל נכון, להציע מסד לפתרונות ששבו את לב האזרחים תוך שהוא משתמש בסיסמה קליטה ומקורית: "YES, WE CAN". הסיסמה הזאת משקפת אולי יותר מכל את רצונותיו של האדם המערבי לפתרון מיידי של בעיות כאן ועכשיו. כאילו הכל פתיר וכאילו המורכבות היא פשוטה, הרצון לפתרון מיידי מוכיח את השטחיות ואת חוסר העומק בניתוח בעיות. בייחוד בעיות בינלאומיות.

את הביטוי הראשוני המהותי של אובמה כלפי ישראל ניתן למצוא בדבריו בוועידת איפ"ק ביוני 2008 שם הוא אמר כי "הקשר בין ישראל לארצות הברית בלתי שביר היום, בלתי שביר וקיים לתמיד". הוא הבהיר שכנשיא הוא לעולם לא יתפשר על בטחונה של ישראל והבטיח כי מבחינתו ירושלים תישאר לנצח "בירתה המאוחדת של העם היהודי". האמנם?

דומה כי כבר עם בחירתו לנשיא הפך אובמה את העקרונות אותם התווה, ויצר פרדיגמה בינלאומית מסוכנת. אולי אפילו כזאת שמסכנת את מעמדה של ארצות הברית בעולם, והיחס לישראל הוא המיקרוקוסמוס דרכו ניתן להבחין בתוצאת המדיניות.

אובמה נשא נאום במצרים ובו השיק את הפרדיגמה הפייסנית כלפי כוחות האופל המוסלמים תוך שהוא יוצר מעיין השוואה סמויה בין הסבל היהודי בשואה לבין הסבל הפלשתיני, ובכך שיחק לידיו של אחמדינג'אד. הוא הדגיש כי המשבר ההומניטרי בעזה אינו משרת את האינטרס הישראלי, ובכך הטיל ביקורת סמויה על ישראל כאילו היא האשמה במצב העגום שנוצר ברצועת עזה, וזאת על-אף הנסיגה החד-צדדית שבה נקטה ישראל. בהמשך, דיבר על הצורך בהקמת שתי מדינות, והפך את הבטחתו בדבר ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראל.

זאת ועוד, אובמה צולם כמי שנראה כקד קידה כלפי המלך הסעודי, ומצד שני טרח לשלוח לתקשורת תמונה בה הוא מצולם כשרגליו על השולחן בעודו משוחח עם נתניהו. שתי התמונות הללו יכולות להמחיש יותר מכל את היחס שהוא קיבע כלפי היהודים וכלפי המוסלמים. שכן, בשנה החולפת יחסו כלפי האיסלאם הקיצוני הולך ונחלש - ואין כמו החולשה וההססנות שהוא מפגין כלפי אירן כדי להמחיש זאת משום שהנשיא מעדיף לגלגל עיניים ולהצהיר הצהרות ריקות מתוכן בנושא. מצד שני, הוא חוזר ותובע וחוזר ותובע מישראל להתפשר ולהתפשר ולהתפשר. הן בבנייה ביהודה ובשומרון כאשר הוא דורש הקפאה מוחלטת והן בעסקת שליט כאשר הוא תובע מממשלת ישראל לשחרר אלף אסירים פלשתינים.

אם כן, תוך תקופה של שנה וחצי ביצע אובמה פליק-פלאק מדיני כלפי ישראל, ואותו שינוי ביחסו הוא השינוי במדיניותו בתחומים אחרים.

לאובמה בעיות פנים וחוץ רבות. הוא כנראה לא יצליח להסיג את כוחות ארצות הברית מכיבושיהן במדינות ערביות בזמן הקרוב. הוא לא הצליח לסגור את כלא גוואנטנמו משום שהבין כי הדבר אינו פשוט כלל. בעיות הפנים האמריקניות הולכות ומחריפות, והכלכלה אינה מצליחה להתרומם.

מתברר, אפוא, כי אובמה, שאיננו מצליח להתגבר על בעיותיו הרבות, מתנהג כחלש המנסה להחליש חזקים. חז"ל אמרו כי מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. בהשאלה ניתן לומר כי אובמה כיום מוותר לקיצוניים, ובכיוון שהוא מתווה הוא מקצין את יחסו לוותרנים. עם מעט חוכמה פוליטית הוא יכול היה להבחין שזו הייתה דרכו של ג'ימי קרטר, דרך עליה מר קרטר חוזר גם היום, דרך שהורידה את ארצות הברית שאולה. מזל שרייגן ניצח את הבחירות ב-1980. האם אובמה יפסיד את בחירות 2012 על-פי אותו תסריט?