קריאת כתב התביעה שהגישה הגברת ליליאן פרץ נגד משפחת נתניהו עוררה בי כעס עצום כלפי
שרה נתניהו.
הכעס, בעיקרו, התעורר לאו-דווקא בשל הטענות על אי-עמידתם של בני הזוג נתניהו בתשלומים והתנאים הסוציאליים, שלכאורה לא שולמו לגב' פרץ כנדרש על-פי דיני העבודה. טענות אלה יתבררו מן הסתם בבית הדין ויש להמתין בסבלנות להכרעה שיפוטית בעניין.
עיקר הזעם התעורר כלפי שרה נתניהו, על האופן שבו נהגה כלפי ליליאן פרץ - באשר המדובר, כך הרושם מכתב התביעה, בעוזרת בית חסרת אונים - שפחה של ממש - שנאלצה לסבול התעמרויות בלתי-פוסקות מצד גבירתה, ובלבד שתוכל להביא פת חרבה הביתה.
הלב התפלץ ונכמר נוכח התיאורים שהובאו בכתב התביעה - במיוחד לנוכח מה שהצטייר כפער עצום ביחסי הכוחות שבין עוזרת קשת-יום לבין בעלת-הבית.
עד שזכינו לראות את ליליאן פרץ במלוא הדרה.
לא מעט עוזרות בית זכיתי להכיר ולהעסיק בימי חלדי. אבל לא זכור לי שמי מהן נהגה ברכב, ואני בספק רב אם למי מהן היה בכלל רישיון נהיגה.
הראיון החטוף שהעניקה גב' ליליאן פרץ מתוך המאזדה שבה נהגה - עד שנעלמה במהירות עם מכוניתה אל האופק - הריאיון הזה מחק לחלוטין את רושם המסכנות שהתעורר כלפיה מתוך כתב התביעה.
גם האסרטיביות והסגנון רווי סימני הקריאה שהפגינה ליליאן בראיונות מאוחרים יותר עוררו סימני שאלה רציניים באשר למידת פער הכוחות שבינה לבין שרה נתניהו.
וכשזו תמונת המצב מתעוררת, ביתר-שאת, השאלה -
מדוע העוזרת הדעתנית הזו לא נטשה את שרה נתניהו מיד בתחילת הדרך? כי ליליאן פרץ, כפי שנחשפה בטלוויזיה, לא נראתה בשום אופן כעוזרת בית קשת-יום שנהרגת על פרוטה כדי להביא ממרחק את לחמה.
כי מי שניבטה אלינו מתוך המאזדה החולפת וזרקה לנו מהחלון כמה מילים - עשתה רושם משכנע למדי שהמדובר באישה חזקה ששידרגה עצמה, כבר לפני זמן רב, למעלת מנהלת משק.
