במסגרת הוויכוח שהתרגש בעקבות פרסום הדוחות על קיומם של "תאים אנטי-ציוניים" או "חבורות פוסט-ציוניות" באקדמיה הישראלית נעדרו עד כה שתי נקודות מבט חשובות.
הטענה של שומרי חומות הציונות הינה, בתמצית, שבכמה חוגים בכמה אוניברסיטאות ישנה הטיה אנטי ציונית בקרב העמדות של חברי הסגל, רשימות הקריאה בקורסים, המחקר וכדומה. טענות הנגד התמקדו בהזמת טענות שומרי החומות לגופן או בקביעה שאל לאוניברסיטה ומקל וחומר לשלטון, לבדוק אם הדברים נכונים שכן עצם הבדיקה פוגעת בחופש האקדמי.
בשיח זה חסרות שתי תשובות לשומרי החומות. ראשית, גם אם כל הנטען על-ידי שומרי החומות הוא אמת לאמיתה, מה בדיוק הבעיה? כל שהוכח הוא שבמספר קטן של מוסדות אקדמיים, ישנו חוג אחד או חוגים בודדים בהם רווחת אג'נדה אנטי-ציונית. אין כאן השתלטות על השיח האקדמי הכללי. אין כאן השתלטות על מוקדי כוח בחברה ואין כאן הפיכה חינוכית המאיימת להשחית את נפשם של המוני סטודנטים תמימים ולהפכם לאנטי-ציונים בעל כורחם.
מערכת החינוך היסודי והעל-יסודי היא ציונית עד כדי כאב ועד כדי בורות. על הערכים שסופג הצעיר הישראלי במהלך שירותו הצבאי אין צורך להכביר מילים. הכנסת, הממשלה, התקשורת הפופולרית, השיח הציבורי - כולם לא רק ציוניים למהדרין אלא גם אתנוצנטריים כמיטב המסורת היהודית-ישראלית.
בתוך כל הציונות העוטפת את מיליוני אזרחי המדינה בכל אשר יפנו, מצאו שומרי החומות מספר מגוחך של אקדמאיים המלמדים מספר זניח של סטודנטים כל שנה - ויצרו איום לאומי יש מאין. ההאשמות מצד שומרי החומות בהשתקה, בפגיעה בחופש הביטוי וכיוצא באלה רעות, אינן מסתירות את העובדה הפשוטה שישנם בחברה הישראלית גורמים שאינם מסתפקים בכך שתשעים ותשעה אחוזים ממציאות חיינו נשלטים על-ידי שיח ציוני, אתנוצנטרי ביום בהיר וגזעני ביום אפור. הם מבקשים להשתיק את האחוז הנותר המחזיק בדעות ששומרי החומות סבורים שהן מסוכנות. והרי, לפי שומרי החומות עצמם, החתרנים האנטי ציוניים מייצגים עמדות שלו היו עומדות למבחן הבוחר לא היו עוברות את אחוז החסימה.
אם כך ועל-רקע המספר הזעום של החתרנים - מה מקור הפחד הגדול?
שנית, שומרי החומות מזהים את המרצים כמוקד הבעיה. הם אלו המקדמים דעות פוליטיות בכיתות, הם המשתיקים דעות מנוגדות והם המהלכים אימים על הסטודנטים. השתקה היא אכן בעיה אך זיהויה המוחלט עם המרצים ועם הפוסט-ציוניים או שמא נאמר השמאלנים מביניהם, היא מוטעית לחלוטין.
משיחות שקיימתי עם מרצים רבים המלמדים במקומות שונים (בפקולטות למשפטים בלבד) התרשמתי כי הבעיה היא שונה בתכלית. על-אף התדמית "השמאלנית" של האקדמיה הישראלית, מרצים רבים חוששים להביע עמדות הומניסטיות, לא מקובלות, מפחד יום נקם ושילם במשובי הסטודנטים או כדי להימנע מיצירת אווירה עוינת כלפיהם במהלך הקורס. חמור מכך, סטודנטים חוששים להביע עמדות כאלה מפחד תגובות חבריהם ללימודים. כך, למשל, מרצים וסטודנטים (בודדים, אמיצים או נאיביים) שהעזו להעלות הרהורי כפירה מהוססים במהלך מתקפת
עופרת יצוקה נרמסו תחת מחאות הסטודנטים שכמו הציבור הכללי תמכו במתקפה בשיעור של מעל תשעים אחוזים וזו רק דוגמה אחת מני רבות.
על-רקע כל אלה, התגובה הציונית למציאת כיסי ההתנגדות האנטי-ציוניים באקדמיה היא במקרה הטוב לא מידתית. במקרה הרע, היא אכן מפחידה.
