כבר לא רק העכברים

עכשיו עוזב קורץ את ה"פוסט", עם המוניטין המקצועיים שלו כמומחה מספר אחת לתחום החשוב ביותר בוושינגטון. הוא נפרד בנימוס מן המוסד הוושינגטוני כשזרי התהילה של פרשת ווטרגייט, "כל אנשי הנשיא" והמיתוס ששני עיתונאים הם שהפילו את נשיא ניקסון נובלים לאטם. קשה לי לעזוב את העיתון, כתב בטורו. גם בעידן של משאבים מתכווצים – הגדרה מתונה לעיתון שאיבד בשנה האחרונה כ-13% מן המנויים שלו בימי חול – "מדובר עדיין בעיתון גדול".

היו עיתונאים, כתב קורץ, ששאלו אותי אם פירוש המהלך הוא מותו של הדפוס ושקיעת ה"פוסט". תשובתו: עיתונים יהיו בסביבה עוד זמן רב. ולא צריך להיסחף, מדובר במוסדות חזקים בהרבה מכתב זה או אחר שעוזב.

אבל קורץ אינו מנסה להסתיר את המשמעות של המעבר. לפני חמש שנים לא הייתי מעלה על דעתי להיפרד מהעיתון, כתב, אבל אנחנו בעיצומו של שינוי משמעותי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי לסייע ביצירת משהו חדש. כראש המשרד של ה"דיילי ביסט" אני אמור לפקח על סיקור הבירה ובהמשך להרחיב את הנוכחות שלנו כאן, באיסוף מידע, בכתיבה, בבלוגים ובטוויטים. והוא כבר מזמן מכור לטוויטר.

הוא אינו היחיד שבוחר בכיוון זה: בחודש שעבר הודיע הכתב הכלכלי הבכיר פיטר גודמן על החלטתו לעזוב את ה"ניו-יורק טיימס" כדי להצטרף ל"הפינגטון פוסט" ברשת. גודמן הסביר שהוא מבקש להשתחרר מכבלי הכתיבה בעיתון, שחייבו אותו בדרך כלל להסתיר את עמדותיו. באינטרנט יתאפשר לו להמשיך לכתוב על כלכלה, אבל בסגנון דעתני שה"טיימס" עדיין מתקשה לעכל.

קורץ היה הראשון שדיווח על פרישתו של גודמן מהעיתון והציג את המהלך כעדות נוספת לכך שאתרי אינטרנט הבשילו והם מסוגלים להתמודד עם ענקי התקשורת הישנה. במערכת "הפינגטון פוסט" התייצב לצד גודמן עיתונאי בכיר נוסף, הווארד פיינמן, שהיה בעבר הכתב הפוליטי הראשי של השבועון "ניוזוויק".

ההודעה על הצטרפות קורץ ל"דיילי ביסט" הגיעה בשעה שאתר החדשות והפרשנויות חוגג שנתיים להיווסדו. המהלך מוכיח, כתבה העורכת בראון, עד כמה הפך ה"ביסט" לשחקן אטרקטיבי בעיני אנשי תקשורת בכירים, מהעיתונות המודפסת כמו גם מעולם האינטרנט. במקביל נמסר כי באחרונה הצטרפו למפרסמים בעיתון המקוון כמה חברות גדולות, בהן HP ו-HBO, וגם עובדה זו מוצגת כעדות לכך שמדובר במוצר תקשורתי שמצליח לבסס תשתית כלכלית ועיתונאית גם יחד, שתהפוך אותו לגורם מרכזי בשיח הפוליטי. על-פי בראון, מדי חודש צופים 4.5 מיליון גולשים ב-50 מיליון עמודים באתר העיתון.

בינתיים השחקנים הישנים מסרבים לגווע. בימים האחרונים פירסמו בלוגרים כי מתנהלים מגעים לשיתוף פעולה בין ה"דיילי ביסט" ובין "ניוזוויק". שבועון החדשות הוותיק נמכר באחרונה על-ידי חברת ה"וושינגטון פוסט" לסידני הרמן, בן 92, מוותיקי הרדיו האמריקני. על-פי פרסומים שונים, קיבל הרמן תמורת דולר אחד לא רק את השבועון והמותג, אלא גם חובות בהיקף של כ-70 מיליון דולר.

אם השידוך בין הרמן לבראון יתממש, תהיה בכך קרן תקווה למי שאינם יכולים להיפרד מריח הדפוס: גם בעידן שבו העיתונות המקוונת, החדשנית, נעה לקדמת הבמה התקשורתית, מישהו עדיין מתעניין בשבועון חדשות בן 77 כדוגמת "ניוזוויק". או שלא.

למען האמת, קורץ מיתג את עצמו עוד בסוף המאה הקודמת, כשפירסם את ספרו "מעגל הספין". כותרת המשנה של הספר במהדורתו הראשונה הייתה "בתוככי מכונת התעמולה של הבית הלבן". זו הוחלפה במהדורה השנייה ונוסחה כך: "כיצד הבית הלבן והתקשורת תימרנו את החדשות". קורץ שיחזר בספר לפרטי פרטים את הדו-קרב בין הבית הלבן לעיתונות בתקופת כהונתו של ביל קלינטון, בעיקר בימים הלוהטים של פרשת מוניקה לוינסקי, הסטאז'רית שהייתה רכונה יותר מפעם אחת מתחת לשולחנו של הנשיא בלשכה הסגלגלה.

"מעגל הספין" היה לא רק רב-מכר: זה ספר חשוב שמתעד ומנתח את המלחמה היומיומית בין פוליטיקאי בכיר ובין התקשורת. גיבור הספר הוא לכאורה דובר הבית הלבן באותם ימים, מייק מק'קרי, להטוטן הספינים, האיש שידע להתמודד עם השאלות המביכות ביותר מעל הבמה בחדר העיתונאים בבית הלבן במיזוג של הומור ושנינות, תוך דילוגים מתוחכמים מהגנה להתקפה. הוא הכיר את כל השטיקים הקטנים של עולם התקשורת, את התזמונים הנכונים ואת הרגישויות ונקודות החולשה של כל אחד מהכתבים. אבל מק'קרי הוא רק חצי הסיפור: יתר הקרדיט על העיסה הדביקה והדוחה לעתים שנשפכה על ראשי האמריקנים שייך לעיתונאים.

נכלולי הספין – הצגת העובדות באופן שישרת את המטרות של מציג המידע – מיוחסים בדרך כלל לפוליטיקאים וליועצי תקשורת חלקלקים. אבל קורץ בחר להציג גם את תרומתם של העיתונאים לגלגול המניפולטיבי של הסיפור. באחרית דבר לספרו כתב קורץ: באמצעות סוג מסוים של אלכימיה שאין לה פשר, דווקא ההתקפות של התקשורת הן שסייעו לקלינטון.

התקשורת נסחפה רחוק מדי בספינים שלה עצמה, בשכנוע העצמי שהנשיא עבר כל גבול במעשיו ועוד רגע יודח בבושת פנים. התסכול של העיתונאים מן הפרשות הקודמות שנקשרו בשמו של קלינטון – ולא העלו בסופו של דבר מאום - צף על פני השטח והפך את ההתקפות על הנשיא לאישיות. בסופו של דבר, משוכנע קורץ, הציבור עייף מסגנון הסיקור התוקפני, מהכתבים הרבים שמיהרו לחרוץ דעה, מהדיווח הנלהב, חסר הנשימה, על כל פירור חשד חדש, מפוקפק ככל שיהיה.

הספר, תוכנית הטלוויזיה והטורים הפכו בשנים האחרונות את קורץ לשחקן מרכזי בזירה המשמעותית ביותר בחיים הציבוריים באמריקה, ולא רק בה. התחום שבו הוא עסק הפך זה מכבר גם לדיסציפלינה אקדמית בפני עצמה – תקשורת פוליטית. לא תקשורת לחוד ופוליטיקה לחוד, אלא התמהיל שלא ניתן עוד להפרידו למרכיביו.