הרצח והמניע של התקשורת

איזופוס מספר במשל על מחלל שנלקח בשבי על-ידי חיילי אויב. המחלל התחנן לשוביו שלא יפגעו בו וטען שהוא ראוי לרחמים, מכיוון שהוא לא שפך דם, אלא רק סייע ללוחמים באמצעות נגינה בכלי באופן בלתי אלים. החיילים השיבו לו שדווקא בתור פחדן שמעודד גברים אחרים להסתער ולמות בקרב, כשהוא עצמו לא נלחם, זה הופך אותו למעשה לפחות ראוי למחילה ביחס לשאר השבויים שנלחמו על חייהם.

ניתן למצוא גם בקבצי חוקים מיוון העתיקה יד קשה בהענשת עבריינים שביצעו פשעים אחרי ששתו יין מרוכז. אם בימינו ביצוע פשע תחת השפעת אלכוהול או סמים יכול לספק תמיכה לעבריין, ביוון העתיקה, החוק קבע שאדם שמסתכן בהשתכרות או באובדן שליטה, צריך באותה מידה להביא בחשבון את כל הפשעים שהוא עלול להסתכן כתוצאה ממצבו. כי הוא איננו עבריין חסר שיקול-דעת, אלא מי שנטל על עצמו סיכון משפטי כשהוא היה פיכח. כלומר, אין לו מנוס אלא להיענש על התוצאות, כי הכל קרה בגלל הבחירה החופשית שלו כאדם חופשי.

אבל בתקופה שלנו, שולטת בלב ובנפש מחווה הפוכה - להשתמש בחולשות ובמגבלות שלנו כדי לברוח מהאמת מבפנים, ובעיקר מהאחריות שלנו כלפיה. במובנים מסוימים, חלק גדול מהחברה המערבית של זמננו מורכב מאלכוהוליסטים שאולי ביוון העתיקה היו ממצים איתם את הדין. אבל בזמן שלנו, הם משגשגים ורק נהנים רק מחצי הכוס המלאה - חופש הרצון. כל פעם שהם צריכים להתחמק ממה שהם עושים, רוצים או גורמים, מספיק לרוקן את כל הכוס כדי שלא יהיו השלכות אישיות או לקחים מרים.

העולם הפוסטמודרני מאורגן על-פי יעדים כלכליים, נהרות מלאכותיים של הפצת מידע להמונים, ובעיקר חוקים מעשיים שקשורים לדרישות של השוק העולמי ולפשרה בין המניעים הכלכליים לכל שאר המניעים שקיימים. זה לא סוד שהתקופה או החברה שלנו מונעת כמעט באופן מוחלט על-ידי "כוח" כלכלי עליון, שיד אדם לא יכולה לגעת בו או לבטל אותו, ושגם אין לו צלם אנוש או צבא של מלאכים.

האקלים הכלכלי שבו אנחנו נושמים באופן מלאכותי עשוי להסביר בפני עצמו את רוב הבעיה המקומית שבה מתמקד המשך המאמר. עולם התקשורת, אם אפשר להתייחס אל הרשת של מגוון אמצעי התקשורת הפעילים כאל גוף אחד, הוא היום מורכב יותר מסוכנות מסורתית שרק מוכרת או מעבירה ידיעות. במידה רבה, אפשר לומר שהתקשורת, ובמיוחד חברות החדשות, מציירות בשביל רוב העיניים בעולם תמונה של המציאות. בין אם זאת המציאות הקרובה אלינו בארץ, ובין אם זוהי הזירה העולמית או הבינלאומית. טווח הראייה והגישה הישירה לידע מוגבלים אצל רוב האנושות, בהשוואה לכמויות המסחריות שאפשר למצוץ מכל כדור הארץ במהירות של כמה מצמוצים מול מסך המחשב או הטלוויזיה.

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה תיאר בספרו "על הטלוויזיה" את העיוותים או ההגזמות שהטלוויזיה מטבעה יוצרת אצל הצופים; למשל, יש תמיד צורך לעסוק עד כדי זוועה בנושאים פרובוקטיביים ו"עסיסיים" גם אם אין להם שום ערך חדשותי או חברתי. שני הנושאים העיקריים מהסוג הזה הם "הדם והמין". ויש עוד נושאים שתופחים לממדים לא-בריאים או נדבקים למסך רק בגלל היכולת שלהם לפעור את הפה והעיניים ולהשאיר אותן קבועות על אותו ערוץ.