"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתהדרים מיטב הפוליטיקאים בישראל, ובטוחים שמספיק לנהל בחירות דמוקרטיות כדי לכונן משטר ברוח זו, אך בד-בבד מתעלמים מהתנאים החוצים לקיומו. דוח מצב הדמוקרטיה שפרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל, פורס תמונה אותנטית ומבהילה המעמידה את אותה אמירה מדושנת באור מגוחך ומדאיג. הדוח מגלה כי רשויות החוק פועלות במרץ וביעילות על-מנת להצר צעדי מחאה לגיטימיים מצד האזרחים כנגד פעולות המשטר ובהם הזכות להפגין, חופש התנועה ואף חופש העיתונות. מנגנון ההשתקה וההפחדה מתקיים באופן שלעיתים עומד בניגוד לרוח מגילת העצמאות וזכויות האדם, שמנהיגינו נוטים לדקלם כל אימת שמדובר בצביונה היהודי של המדינה, אך נוטים לשכוח או לבטל כשמדובר בזכותם האלמנטרית מכורח חוק של מי שבחרו בהם.
הדרכים לשיתוק הביקורת רבות ומגוונות, ואינן עולות בקנה אחד עם ערכים ליברליים שהניחו חותמי המגילה לרגלינו. מעצר פעילים שכל חטאם בהטלת דופי בנחיצות פעולות שנוקט השלטון, יעיד על כך הסטודנט רן צורף שהפגין באוניברסיטת בן-גוריון בזמן
עופרת יצוקה נגד המבצע, נעצר, וזוכה. תעיד בזעם העיתונות בישראל הזוכה לצנזורה מחמירה ולצווי איסור פרסום למכביר, שכן בישראל, כפי הנראה, אין לציבור זכות לדעת אם מושא הפרסום עלול לערער את התמיכה בשדרה השלטונית. יעידו מגורשי נתב"ג - הבלשן נועם חומסקי, הליצן המוכר בעולם איוואן פראדו, וזוכת פרס נובל מייריד קוריגן-מגוויר, שלא זכו להיכנס לארץ הקודש כיוון שהשלטון מוצא בדעותיהם סכנה מיידית לטוהר המחשבה הציונית. מהי תוחלתה של חברה בה קולו של האחר מושתק באופן אלים? משטרת מחשבות מרימה את ראשה המכוער והמרחב הציבורי מופקע. עם זאת, קשה לומר שלא היו רמזים לכך בעבר.
מדי פעם מתעוררים אזרחי ישראל לכותרות המספרות על התעמרות השלטונות בבודדים או בקבוצות המבקשות להשמיע קול ביקורת כנגד מדיניות המשטר; קוראים ושותקים. לעיתים נשמעות קריאות אלו מצד גופים הקרויים בפי הציבור הרחב ארגוני שמאל, אך כתוצאה מסינדרום הדיכוטומיה הפוליטית שהציבור הרחב בישראל לוקה בה - נתפשות קריאות אלה כגחמה המסכנת את בטחון המדינה. הבעיה גדלה שבעתיים בעת שקול ההמון משתלב עם קול הממסד במגמה לטהר את הספרה הציבורית מאותן דעות, והמחזיקים בהן מגונים בלשון העם כ"עוכרי ישראל" במקרה הטוב, וכ"בוגדים" במקרה הרע.
סופם של תומכי השתקת דעות חורגות קונצנזוס מסוג זה להיתקל ב"מדרון חלקלק", כך גילו עצמם מתנחלי יש"ע במעצרים מנהליים ללא זכות להיפגש עם עורך-דין ולבסוף שוחררו מבלי שיוגש נגדם כתב אישום. משטרת ישראל מגבילה הפגנות ימין לחלקי ארץ מסוימים, וכך חופש התנועה הופך מוגבל גם עבור מי שביקשו להשית אותו על אחרים.
החלוקה הארכאית אשר מקטלגת כל תביעה אזרחית ממוסדות המדינה כמשויכת למחנה הימין או השמאל הפוליטי, מייתרת את עוצמת יחסי הפיקוח חברה-שלטון, ומפספסת את המטרה. היעדר התפישה האזרחית, מאפשרת לשלטונות לעצב את המציאות כהוויה הרצויה פוליטית תוך התעלמות מההשלכות הכוללות פיחות מואץ במעמד זכויותיהם של האזרחים במדינה ועד ביטולו. התערבות המדינה בתחומים בהם אוטונומיית האזרחים אמורה להיות כמעט מלאה, מייצרת את הדה-לגיטימציה לישראל בעולם כיישות שמנגנוניה פועלים נגד האזרח, ומרחיקה אותנו ממשפחת העמים.
על נבחרי הציבור להפנים כי המאפיין המרכזי של הדמוקרטיה הוא ההליך, ולא האופן בו מתקיימות הבחירות. חשוב מכך, הציבור על שלל גווניו הפוליטיים חייב לפתח אוריינטציה אזרחית ולדרוש מהמדינה לקיים את חלקה בהסכם הלא-כתוב בין הצדדים, ולדרוש.
