בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מי מתאים יותר מאיתנו לומר למהגרים שבינינו: לכו לכם. אנו יודעים מה זה להיות עבדים בארץ זרה, ולכן איננו רוצים עבדים בארצנו. אין לכם חלק במפעלנו. אתם זרים כאן ותמיד תהיו. עם עם בארצו יחיה
|
|
|
|
|
אנו זקוקים ומצווים לקיים מדינה יהודית שתהיה מלכות ישראל, ולא הכוכב החמישים ואחת בדגל האמריקני. מדינת יהודית שתהיה הכלי האקסקלוסיבי והאגואיסטי לגאולת העם היהודי, ולא מדינת-כל-אזרחיה-וזריה | |
|
|
|
|
היה מי שהתרעם על כך שבעודנו קוראים בפרשת שמות, יש יהודים אשר מטיפים ברוחו של פרעה להישמר מאוכלוסיית העובדים הזרים, "פן ירבו, והיה כי תקראנה מלחמה ונוספו גם הם על שונאינו". כך תירץ שליט מצרים את דיכוי ושיעבוד העברים, והנה כיום התהפכו היוצרות וצאצאי העבדים העבריים הם שמתאכזרים לכאורה לזרים שבקרבם, שהיגרו לארץ זו כדי לשבור שבר. "ואהבת את הגר", מצטטים בלהט צדקני מי שנועצים במקורות ישראל לעתים רחוקות אם בכלל. "כי גרים הייתם בארץ מצרים", הם מטיחים ביריביהם חובשי-הכיפות-לרוב, מרוצים מעצמם. משמח כשיהודים שואבים עצה ולקח לימינו מן האוצרות הרוחניים של האומה, אך מצער שזה נעשה בשטחיות שכזו. אכן, עבדים היינו במצרים. וכשמשה התעמת עם פרעה, מה הוא דרש ממנו בשם אלוהי ישראל? האם שיוויון זכויות? שכר מינימום? דו-קיום? האם הביא עמו לארמון-פרעה ילדים נבחרים מקרב המתבוללים העבריים, כדי לנופף בהם ובבקיאותם בלשון-מצרים כעדות לאחדות בין שני העמים, וכרמז לעתיד מופלא של שעטנז לאומי? לא. "שלח את עמי" היה הצו האלוהי, היהודי והציוני. משה לא הכחיש שהיינו זרים במצרים. שזו לא הייתה ארצנו, על-אף ארבע מאות ושלושים שנות שהותנו שם, על-אף תרומתנו לכלכלה ולתרבות ולמחשבה המצרית אותה מסמל יוסף, אשר העפיל משפל הצינוק לפיסגת השררה. בתור בני עמו של משה, ובתור צאצאי העבדים העברים שיצאו ממצרים בחיפזון - ובזאת אין אנו רואים אפילו טרגדיה אלא נס אותו אנו חוגגים מדי שנה - מי מתאים יותר מאיתנו לומר למהגרים שבינינו: לכו לכם. אנו יודעים מה זה להיות עבדים בארץ זרה, ולכן איננו רוצים עבדים בארצנו. אין לכם חלק במפעלנו. אתם זרים כאן ותמיד תהיו. עם עם בארצו יחיה, עם עם בארצו יתמודד ויצמח ויפרח. הצרה היא - אכן, צרתנו מאז ועד הלום - שבתביעת חירות לעמו, משה לא דיבר בשם כל העם, אולי אף לא בשם רובו. שהרי העם לא רצה כלל גאולה, אלא לכל היותר הקלה. ודאי, נאנחו "בני ישראל מן העבודה, ויזעקו", אך בבוא משה להנהיגם אל החירות הלאומית, הם נזפו בו: "חדל ממנו, ונעבדה את-מצרים, כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר". ולא בכדי אנו משננים מדי שנה: ביד חזקה ובזרוע נטויה הוציאנו אלוהים ממצרים. ממש בכוח, ממש בניגוד לרצונו נגאל עם העבדים החרד מחירותו ורודף את מושיעיו. אכן אנו חוגגים את נס יציאת מצרים - אנו מצווים לעשות כן. ובכל זאת, ניכר שבלב פנימה, נותר דבר-מה מרוחו של העבד; העם שהציב דוגמה ומופת לגויים בשימור זיכרון, שימר גם מחלה נפשית שנותרה רדומה במעמקי התודעה של הלאום, שריד לקיום אבנורמלי תחת שוט של נוגש. יש מאיתנו אשר בעודם חוגגים את נס יציאת מצרים, מקללים אותו בליבם פנימה. מקללים את נטישת סיר הבשר. מצטערים על המרת הנוחות שבעבדות בתלאות העצמאות. מבכים את אובדן הטוהר המוסרי של הקורבן המוחלט בעבור הפריצות והמדון שכרוכים במלכות בשר ודם. עבור יהודים אלה, פרעה אינו צורר משום ששלל מאיתנו את חירותנו, אלא להפך - זה משום שלבסוף גירש אותנו מעל פניו שהוא ראוי לגנאי. שכן הם מעריצים את מצרים, על הפאר והעושר החומרני שבה, על הקידמה ועל העוצמה ועל היותה שיא הצוויזליזציה. עזיבתה לא הייתה אידיאל, אלא כורח. הפתרון האידיאלי בעינם ל"בעיה העברית", וממילא לתחלואי האנושות, והלקח משהותנו במצרים, אינו מדינת הלאום, אלא שיוויון-חוצה-גבולות-ועמים, אם על דרך הסוציאליזם או הליברליזם. כיצד יהודים אלה, שכל מה אשר רצו זה להיות המצרים הטובים ביותר שבנמצא, ידחו עתה את הילד הכושי או מלוכסן העיניים, אשר דובר עברית תקינה והוא רק רוצה להיות הישראלי הטוב ביותר שניתן?
|
וכיצד הם לא יזדעזעו כאשר מתגלית הבדלה בין ערבים ויהודים במדינתנו? כך הזדעזעו לאחרונה אי-אלו ניצולי שואה, בעקבות קבוצת רבנים אשר גרסו מן ההלכה היהודית חרם נגד הערבים. הדבר העלה בזכרונם, הצהירו בפומבי, ימים אפלים של התנכלויות ורדיפות אשר חוו בגולה. דהיינו גם כאן התוכחה הנרגשת, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - כי נפרדים ונרדפים הייתם בארצות הפזורה... אכן נרדפים היינו בארצות הפזורה. וכשבנימין זאב הרצל נועד עם מנהיגי העולם, בתור נציג ראשון לעם היהודי מזה אלפיים שנה, מה הוא דרש מהם בשם עם ישראל? האם שיאהבו אותנו? שיקבלו אותנו? האם תבע אימנסיפציה או ליברליזציה? לא. יציאת אירופה וכינון ריבונות יהודית היה חזונו של הרצל. "שלח את עמי", היה גם כאן הצו האלוהי, היהודי והציוני. הרצל, והציונות, לא הכחישו שהיינו זרים בגולה. שפולין, אנגליה, תימן ומרוקו לא היו ארצותינו, על-אף עשרות, ומאות ולעתים אלפי שנות שהותנו שם, ועל-אף תרומתנו הרבה - תמיד ללא יחס לחלקנו המעזרי באוכלוסיה - לכלכלה, לתרבות ולמחשבה בארצות אלה. אם כן בתור ציונים, ובתור מי שיצאו את ארצות אלה - ובזאת אין אנו רואים אפילו טרגדיה כי אם נס שיבת ציון - מי מתאים יותר מאיתנו לומר לערבים שבארצנו: לכו לכם. אנו יודעים מה זה להיות מיעוט בארץ זרה, ומכבדים את שאיפתכם הטבעית להגשמה לאומית - בארצותיכם. אתם זרים כאן, ותמיד תהיו, כפי שאנו נותרנו תמיד זרים בגולה. מה גם שמעולם לא חשתם רגשות נאמנות או שייכות לארץ זו כפי שאנו חשנו לעתים תכופות ביחס לארצות גלותנו. לא נלחמתם ולא נהרגתם למען ארץ זו, ולא יצרתם כאן שום בניין או תרבות כפי שאנו עשינו למען הארצות אותן עזבנו לבסוף. השיבה לערב, אפוא, תהיה אפילו קלה יותר מהמהפכה הדמוגרפית שאנו עברנו. בכל אופן, אין לכם חלק במפעלנו. זו אינה ארצכם. עם עם בארצו יחיה, עם עם בארצו יתמודד ויצמח ויפרח. הצרה היא - ממצרים הפרעונית ועד אירופה המודרנית - שבתביעת עצמאות לעמו, הרצל לא דיבר בשם כל העם, אפילו לא בשם רובו. העם לא רצה כלל גאולה לאומית, ומאז לידתה, ההתנגדות לתנועה הציונית הייתה עזה, מצד סוציאליסטים, מצד מתבוללים, מצד חרדים: "חדל ממנו, ונעבדה את-מצריים, כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר". כמעט שלא מרצונו, ובמחיר הנורא של ששת המיליון, התחדשה באיחור ריבונותו של העם היהודי, החרד עד מוות מייחודו ומייעודו. היום, כמובן, כולנו כבר מתהדרים בתואר "ציונים". זה בקונצנזוס, וזה פוליטקלי קורקט, וזה נחמד ויפה. ובכל זאת, ניכר שבלב פנימה, נותר הרבה מרוח ההתבוללות. "ציונותם" של רבים מאיתנו היא הציונות-מכורח של המתבולל המאוכזב. עבורם האידיאל היה ונותר להיות ככל העמים, ולא רק במובן שבו כל עם יושב כריבון בארצו - במובן זה גם הציונות רצתה עבורנו נורמליזציה. להיות ככל העמים - דהיינו לחדול להיות נבדלים, לחדול להיות יהודים (אלא במידה שהצלחנו להפוך את ה"יהדות" לליברליזם או הומניזם...). בגולה זה לא התאפשר, שכן על-אף המאמצים הכבירים ביותר האנטישמים טרחו תמיד להזכיר לנו את יהדותנו. נקים אפוא מדינה משל עצמנו, ושם נגשים את אשר נבצר מאיתנו בגולה: שיוויון, קידמה, דמוקרטיה בין-דתית ובינלאומית – אז יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. יהודים אלה, אשר רק רצו להיות בני אדם נעדרי תגיות - אשר כאבו לא רק את העלבון או חילול הקודש שבאנטישמיות אלא גם את עצם הבדלתם וייחודם מן השאר - ציונים-מכורח אלו, מתרעמים כאשר מישהו מציע, למרבה הזעזוע, שבמדינה היהודית, תהיה הבדלה כלשהי בין יהודי לגוי. השאיפה לשלול מערבים או גויים אחרים את ההשפעה על חייו המדיניים והציבוריים של העם היהודי בארצו, מעלה בזכרונם, במידה מסוימת של צדק, את חוקי נירנברג הידועים לשימצה, אשר שללו מיהודי הרייך השלישי את אזרחותם ואסרו על ההתבוללות, כפי שעתה יש שמציעים לעשות ביחס לערבים. אך כלום עלינו להירתע מהשוואה זו? בוודאי, ההקשר של חוקי נירנברג היה של רדיפה ודיכוי בדרך להשמדה, אך כשלעצמם, נודה בריש גלי, חוקי נירבנרג תואמים למדי את הציונות, שלא הכחישה את זרותנו בגולה, ואת היהדות, אשר שוללת בתוקף את ההתבוללות. בוודאי, האנטישמיות כביטוי לשנאה והתנשאות ובוז, היא התגלמות הרוע בהיסטוריה האנושית. אך במידה שהאנטישמים טענו לזרותנו -בין-גויים ובמידה שהם גרסו שמצבנו הגלותי בא בסתירה עם הטבע וההיסטוריה - הם הרי צדקו. היהודים הינם זרים בכל מקום שאיננו ארץ ישראל, ובארץ ישראל זר הוא כל עם שאיננו היהודי. זוהי הציונות האמיתית והשלמה, העקבית והכנה.
|
אכן, גרים היינו במצרים ונרדפים ומדוכאים היינו בגולה, ולכן נאהב את הגר שבארצנו ונכבד את זכויותיו הטבעיות. אך רק במידה שגר אכן יהיה, דהיינו זר, שיחסיו עם היהודי מביאים לידי ביטוי את בכורתו של האחרון בארץ זו - זה הצד השני של מטבע היהדות אשר המצטטים הסלקטיביים נוטים להשמיט מטיעונם. הגר לא יוזמן לקחת חלק שווה בעיצוב תוכנה ומהותה של מדינתנו - לא היה זה החלום הציוני שעם ישראל ייאלץ להיוועץ בזרים בעת בחירת מנהיגיו וחקיקת חוקיו. זהו לקח מצרים האמיתי, יברברו מה שיברברו הדרשנים-בשקל. זהו לקח הגולה והשואה. אנו זקוקים ומצווים לקיים מדינה יהודית שתהיה מלכות ישראל, ולא הכוכב החמישים ואחת בדגל האמריקני. מדינת יהודית שתהיה הכלי האקסקלוסיבי והאגואיסטי לגאולת העם היהודי, ולא מדינת-כל-אזרחיה-וזריה שבאה להכיר למזרח התיכון את נפלאות הליברליזם, וכל מה שהיא מגשימה בפועל זה תסביכים פנימיים של נפש סכיזופרנית, שפלות רוחנית, חוסר ביטחון פיזי והתדרדרות עקבית לעבר שואה של ממש. וכאשר נשיג סוף סוף את החפיפה המושלמת בין המדינה והארץ והעם - מה שהעבדים-ברוחם מכנים "כיבוש" ו"גזענות" - הציונות תבוא לידי הגשמה מלאה ואנו נזכה לגאולה השלמה.
|
|
תאריך:
|
21/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
22/01/2011
|
|
דני בן-ישי
|
|
פרשת השבוע - פרשת יתרו - היא הפרשה החמישית שלנו בספר שמות . אנחנו מלווים את משה ויתרו בפגישתם המחודשת , המתרחשת שנים מספר לאחר פגישתם הראשונה . הפגישה הראשונה הייתה בין יתרו כהן המדבר ובין משה הפליט הנמלט המבקש מקלט פוליטי , כי סכנת מוות מרחפת על ראשו . הפגישה הראשונה בין משה ובין יתרו הייתה כאשר משה נס מאימת החוק הדורשת את מותו באותה מדינה ביבשת אפריקה - במצרים.
|
|
|
מתגנב חשד שאהוד ברק בחר את גלנט לרמטכ"ל בגלל הבית שלו.
|
|
|
התיתכן מדינה יהודית, בעלת בתי משפט שלא על-פי ההלכה?, הרהורי אלה עלו בעקבות מחקר מדיניות מס' 83 שכתב יצחק ברנד - ערכאות של גויים במדינת היהודים, בהנחיית ידידה צ' שטרן, המכון הישראלי לדמוקרטיה,יולי 2010
|
|
|
פורשי העבודה שעזבו עם ברק למפלגת העצמאות, בגדו במורשת החברתית של מפלגתם והשאירו מפלגה פצועה ומדממת, כאשר המניעה היחידי שלהם הוא מניעה אינטרסנטי. אותם חברי כנסת אופורטוניסטיים, שבחרו לפרק את מפלגת העבודה, ספקו תירוצים עלובים רבים לעזיבתם, כאשר שיא החוצפה שלהם הייתה ההאשמה שלהם שחברי העבודה האחרים הפכו לשמאלנים סוציאליסטים אנטי ציוניים. החברים המושחתים הללו, כשבראשם עומד ברק, שכחו שהמפלגה הסוציאליסטית "האנטי ציונית" הזאת, שבה חברים אלפי אזרחים ערכיים מכל הארץ, היא המפלגה שבנתה את המדינה, והיא זאת שהעניקה להם את המנדט להיות בכנסת ובממשלה. מפלגת העבודה היא בהחלט מפלגת שמאל מרכז במובן הזה שהמטרה שלה היא לקדם פיתרון מדיני, אבל ההאשמה של ברק וחבריו שמדובר באנשים אנטי ציוניים היא פשוט האשמה מגוחכת ופופוליסטית, מבית מדרשו של ליברמן, שהוא בן בריתם החדש בממשלה.
|
|
|
|
|
|
|