שלום לך, הגברת פרס

שלשום נודענו כולנו על אודות הטרגדיה שפקדה את האזרח מס' אחת בישראל. סוניה פרס הלכה לעולמה, לצערנו הרב. על-אף שמדובר באדם שנחבא אל הכלים מאז ומעולם, ששמו לא נקשר בשום פרשיית שחיתות או הטרדה מינית, נדמה כי סוניה פרס נגעה בכולנו. האבידה הגדולה הזו, היא אינה אבידה רק למשפחת פרס, כי אם לכל אזרחי ישראל ואם נהיה ריאליים עד כדי אדישים לרגע - איך זה שאדם כה צנוע, ענו, המסתגר מפני אורות הזרקורים מצליח לגעת בכולנו?

טרם נמשיך, תחילה גילוי נאות: אינני מכיר את הגב' פרס ז"ל אישית. לא הכרתי אותה, וכמו מרבית אזרחי ישראל - גם אני מסוגל לספור על אצבעות ידי האחת את מספר הפעמים שיצא לי לשמוע על אודותיה. רק דבר אחד ידעתי לספר על הגברת: היא צנועה, ענווה ונחבאת אל הכלים.

בצורה עקרונית, עקשנית ודעתנית. אולי אפילו מידי. עם-זאת, הבוקר, כשקראתי על אודות פטירתה של סוניה מלאו עיניי דמעות. הרגשתי כאילו אבידה זו - שהינה אבידה כה קשה למשפחת פרס עצמה - היא אבידה לא קטנה גם בעבורי. וזאת, על-אף שכמעט ולא הכרתי את הדמות הנעלה הזו. אין ספק שמעבר לאבלות ולאכפתיות שלי כלפי אבלותו של האזרח מס' 1, לא הצלחתי להמנע מלשאול את עצמי כיצד אדם כה ענו נגע באנשים רבים בלכתו.

ממה שהכרתי אודות סוניה פרס, אני יודע כי הינה גברת נעימת הליכות. אמא תרזה של ממש. סוניה פרס עסקה רבות בתרומה לזולת, בסיוע לחלש ממנה, למי שלא יכול לסיים את החודש. וגם עתה, נמלאים דפי העיתון במעשים פילנתרופיים כאלה ואחרים בהם עסקה סוניה. אותה אישה ערירית לה סייעה בהכנת אוכל דרך קבע. או אותו אדם שהתחנך על ברכיה כאילו הייתה אמו. כל אלו מחממים את הלב, ומאפיינים אדם יוצא דופן לחלוטין. אך כאן לא תמים הדברים הטובים שניתן לומר על סוניה.

סוניה הייתה צנועה, ענווה. גם את פעילותה ההתנדבותית השתדלה להסתיר, והייתה קנאית לחייה הפרטיים. אור הזרקורים ניסה לפתותה, אך ללא הצלחה. סיפורים על כך שלחץ משפחתי נרחב בכדי לשכנע את סוניה לנסוע להענקת פרס נובל לשלום לבעלה מראים כי אור הזרקורים אף עורר יראה של ממש בקרבתה. לא ארחיב במילים בניסיון לאפיין את דמותה של סוניה פרס ז"ל. כלל ההספדים על אודותיה הספיקו כדי שנראה כי עומד לפנינו זכרונו של אדם מיוחד, אדם תורם, אדם אצילי ואדם טהור.

יסכימו איתי רבים אם אומר כי סוניה פרס נגעה בלכתה בכל אחד מאיתנו. לא מדובר בפלוני אלמוני שהלך לעולמו, על-אף סלידתה מאור הזרקורים. ואני חושב שהסיבה לכך טמונה באופי הכל-כך מיוחד הזה. האופי שהיה לסוניה הוא מעין אופי ייקי ישן שכזה, שמחזיר את כולנו לעולם הערכים של פעם, בימי הקמת המדינה. כאשר כל רגע עלול היה להיות הרגע האחרון, כל תרומה - ולו הקטנה ביותר - עשתה את ההבדל. סוניה פרס הייתה כל מה שהישראלי הממוצע איננו היום.

בכולנו יש קצת מסוניה פרס, אבל לאף-אחד מאיתנו אין את ההרכב האידיאלי, האוליטמטיבי. כולנו שואפים להיות קצת יותר צנועים וענווים, אך תמיד נדרוש שכולם יכירו בעבודתנו, גם אם המטרה היא קידום בעבודה. כולנו רוצים שהעולם יידע איזו תרומה הרמנו בעבור הכלל, מה עשינו בצבא ואיזה תפקיד נחשק אנו ממלאים היום – תפקיד שלא רק מכניס כסף, אלא גם מסייע לכלל.

עם לכתה של סוניה פרס, אני חושש כי הלך גם השריד האחרון שהיה הוכחה של ממש למושג האצילות, הצניעות והענווה. לטעמי, בכי המרורים שבכיתי היום – והייתי רוצה להאמין שלא הייתי לבד – לא היה רק לזכרה של אישה מיוחדת במינה, אלא גם לזכר מושג האצילות שנראה כי נשחק בימינו אנו.

הפוסט הזה הוא אינו פוסט שבא להראות כיצד נראה הישראלי המכוער. בשביל זה יש לנו תוכניות סאטירה כמו "ארץ נהדרת", הממלאות את ייעודן כראוי. אני גאה בחברה הישראלית, ואני גאה בתהליך שהיא עברה עד-כה. אינני מאמין גדול בשלמות, ולכן אני מקבל את החברה הישראלית – הן על מעלותיה הרבות והן על מגרעותיה. על כל מגרעותיה. עם-זאת, היום אני גם מזיל דמעה של עצב.

לדמעה זו שתי משמעויות: כאבי עם משפחת פרס על אובדנם האישי והקשה. את עולמנו עזב אמש אדם אצילי, דוגמה ומופת לכולם; אך לדמעתי שלי ישנה משמעות נוספת. חשש אמיתי מאובדנה של האצילות. הייתי רוצה להאמין שגם כשהכאב יחלוף והאבל ייפסק, זכרונה של סוניה פרס ז"ל ימשיך להדהד במחשבות כלל אזרחי מדינת-ישראל כמעין מודל אליו כולנו שואפים: מודל של צניעות, ענווה ותרומה לזולת. סביר להניח כי הייתי זוכה לגערות מצידה של הגב' פרס על שורות אלו, אך גדולתו של אדם אציל כמוהה ממשיכה להדהד פי כמה וכמה מונים גם לאחר לכתו...

הגברת פרס, אנחנו נתגעגע אלייך...