אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים (חלק א')

הדפסה חדשה של הכרך "תור הפלאות" (הוצאת כינרת זמרה-ביתן 2011) - מהטובים בין ספריו של אהרן אפלפלד - אשר הופיע לראשונה ב-1978 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מוכיח כי כבר בשנות ה-70' גמלה אצל אפלפלד ההחלטה להקיף ביצירתו את תולדות העם היהודי במאה ה-20, ולסמן במאה השנים הללו ארבע תקופות: את קורות העם היהודי מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, את הגורל שפקד את יהודי אירופה בשנות השואה, את המאמצים של ניצולי המחנות להשתקם על אדמת אירופה בסיום המלחמה ואת קשייהם של הניצולים להשתלב במגמתה של החברה הישראלית הריבונית לכונן חיים תוססים ונורמליים באמצעות הדחקתו של פרק השואה מתודעתה.

בכרך "תור הפלאות" כלל אפלפלד שתי יצירות: את הנובלה "תור הפלאות" ואת הסיפור הקצר-ארוך "ככלות הכל ולאחר שנים רבות". עלילת הנובלה מתרחשת ב-1938, ועלילת הסיפור כ-30 שנה מאוחר יותר. באופן דומה בנה אפלפלד את הכרך הקודם שלו - "שנים ושעות" (1975), שבפתחו הציב את הנובלה "באדנהיים, עיר נופש" שעלילתה מתרחשת ב-1938, ובהמשכו את הסיפור הקצר-ארוך "1946". בבניית שני הכרכים באופן זה, בלט הדילוג, שעליו הקפיד אפלפלד אז ובשנים נוספות אחרי הדפסתם - על תיאור הסבל במחנות הכפייה וההשמדה בשנות השואה עצמן. תקופה זו הייתה החולייה החסרה בכתיבתו עד להופעת הרומן "מכרה הקרח" (1997).

על-אף הדמיון בבניית שני הכרכים, שונה הכרך "תור הפלאות" מהכרך "שנים ושעות". בין העלילות שכונסו ב"שנים ושעות" קיימת זיקה רעיונית בלבד. לעומת זאת, בכרך "תור הפלאות" משלים "הסיפור" את "הנובלה" גם בתוכן, כי בשתי העלילות פועל ברונו, בנו של הסופר א', כגיבור המרכזי. בנובלה הוא מופיע כנער, שבשנת 1938 היה בן 12, הקולט את סימני האסון הקרב ועוקב אחרי התגובה עליהם מצד הוריו ומצד מבוגרים אחרים מבאי ביתם, ובסיפור הוא מופיע כגבר באמצע שנות ה-40 לחייו, בגיל שהיה בו אביו בשנת 1938, השב לעיר ילדותו באוסטריה כדי ליישב את חשבונו עם זכר אביו - חשבון שנותר אצלו פתוח ומדמם כ-30 שנה.

אף ששתי העלילות הוצבו בכרך "תור הפלאות" בסדר הכרונולוגי הנכון, צריך להניח, כי הנובלה נכתבה על-ידי ברונו אחרי שחזר כעבור 30 שנה, באמצע שנות ה-70' מהביקור באוסטריה המתואר בסיפור הקצר יותר. נחוץ לציין השערה זו, כי שתי העלילות מסופרות על-ידי דמות "מספר" שונה. על-ידי התאמה של דמות "מספר" שונה לכל עלילה, השיג אפלפלד שתי נקודות מבט שונות לסיפורו של ברונו, הנוכח כדמות בשתי העלילות. בעוד שאת אירועי שנת 1938 סיפר בלשון "אני" מנקודת המבט הסובייקטיבית של נער בן 12, סיפר את אירועי ביקורו של ברונו בשנות ה-70' בעיר הולדתו מנקודת המבט האובייקטיבית של מספר יודע-כל, שהיא מהימנה ונטולת נוסטלגיה וסנטימנטליות, שתאמה את מטרת נסיעתו של ברונו לעיר שבה נולד ושבה היה עֵד ל"חרפת" אביו.

הפצע שלא הגליד

לעצמו נימק ברונו את נסיעתו לאוסטריה בשתי סיבות. הראשונה - גירושיו ממינה. אחרי שעברה את ההפלה השלישית שלה, הפך הפירוד ביניהם לבלתי נמנע: "היה זה פירוד ארוך, כואב" ולכן בסיומו ביקש להתרחק ככל האפשר מירושלים. בעודו מחפש מקום להתרחק אליו ממינה, נזכר בתוכנם של מכתבים אשר נשלחו אליו משתי הוצאות ספרים נודעות באוסטריה. המכתבים "גילו לו לראשונה שיש התעניינות מחודשת בכתבי אביו". ולכן "ארז את המזוודה ויצא לווינה". אך בהגיעו לווינה, לא התעכב בה כדי לפגוש את נציגי הוצאות הספרים, אלא יצא מיד ברכבת לעיר השדה קנוספן, שבה נולד ושממנה גורש עם אמו ועם שאר יהודי המקום בפרוץ המלחמה.

השהות בקנוספן סייעה לו להבין, שלא בגלל ההפלות קרסו נישואיו בינו ובין מינה, אלא משום ששניהם קברו את העבר בקרקעית נפשם ונמנעו מלשתף זה את זה במועקה שהעיקה עליהם במשך שנים. אומנם גם מינה מיעטה לספר על הוריה, שלהם נולדה שנה אחרי שהשתחררו מאושוויץ, אך שתיקתו היא שהעצימה את הזרוּת ביניהם. כיוון שלא סיפר למינה על "הפצע שלא נגלד" אצלו, על איבתו לאביו, מנע לא רק ממנה את הכניסה למחוז הרגיש בנפשו, אלא גם מעצמו: "משהו נאמן והחלטי אטם מחוז שלם של הרגשותיו. במרוצת השנים למד לחיות בלעדיהם. כדרך שמתרגלים לאבר משותק".

שלא במקרה התרחשה הפרידה ממינה בדיוק במועד שבו הרגיש לראשונה, כי הבשיל אצלו שינוי כלפי הפרק המדוכא ביותר בתודעתו: "אביו, אביו. חרפה שלא העז לנגוע בה. היא פיעפעה כל השנים חרש כבתוך פצע ...פנים רבות היו לחרפה זו. בוז, איבה ושיכחה מכוונת. שום נקודת זכות לא העניק לאביו; אך בשנים האחרונות, אולי משום שהוא עצמו כבר קרב לגילו של אביו, חש כי החרפה הישנה הדוויה, צבה בו באופן אחר, לא עוד איבה אלא ריחוק שיש בו הפלאה". כל זמן שהחרפה הפרידה בינו ובין אביו, יכול היה לשקוט על מקומו. אולם משהפכה להפלאה, שמעורבים בה ההשתוממות והתימהון, "חזר למקומו הראשון" והצדיק את נסיעתו לאוסטריה בהתעניינות המחודשת בכתבי אביו. ואכן, רק בהיותו ברכבת לקנוספן "עיר מכורתו", הודה כי שנים רבות טיפח בלבו נסיעה זו כדי להתחקות אחרי מעשי אביו בשנת 1938, הזכורה בתולדות אירופה כשנה שבה ביצע היטלר את ה"אנשלוס" - סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני. ברונו לא מחל לאביו על שהפקיר אותו ואת אמו לגורלם בדיוק אז, כאשר סידרה של התפרצויות אנטישמיות הופנו בעיקר כלפי יהודי וינה, אך התפשטו מבירת אוסטריה גם כלפי יהודים בערי שדה כמו קנוספן.

נזקי ההתבוללות

הראשונה והארוכה משתי העלילות היא, כאמור, הנובלה "תור הפלאות". שם הנובלה מזכיר צירוף מילים אחר המופיע בספר דניאל, שבו צופה הנביא את המועד האפוקליפטי של הגאולה מהגלות. דניאל לא קבע את המועד המדויק של הגאולה, כפי שמוכיח הפסוק הבא: "עד מתי קץ הפלאות?... למועד מועדים וחצי", אך הגדיר אותה כאחרון ("קץ") הניסים ("הפלאות") - נס מופלא יותר מכל הניסים שנעשו עד אליו ושייעשו אחריו. הצירוף "תור הפלאות" שחידש אפלפלד, אינו מדבר על העתיד הגואל מהחשכה, אלא על העבר האפל, ולכן הדבקת שם התואר "פלאות" לעבר הזה נעשתה בשימוש אירוני. על-ידי החלפת "קץ" ב"תור" הבליט אפלפלד את שנות השואה כתקופה ("תור") היותר מחרידה בתולדות העם היהודי.

אף שאפלפלד יכול היה לצרף את שתי העלילות המופיעות בכרך הזה ולהגישן כעלילה רצופה אחת, העדיף לפרק את הרציפות ולהבליט על-ידי כך את הפער בין זמנן של שתי העלילות. בעשותו כך לא נאלץ לספר על שנות השואה עצמן, אך בה-בעת הצליח להבליט את הנזק שהסבה ההתבוללות ליהדות אירופה. לפני פרוץ השואה טיפחה ההתבוללות בקרב היהודים את האשליה שאירופה מקבלת אותם כאזרחים שווי זכויות, ומשום כך הגיעו מוחלשים למחנות המוות בשנות השואה עצמן, ואלה ששרדו - מצפונם המשיך לייסר אותם שנים אחרי השחרור מהמחנות על כך שנותרו בחיים אף שגם הם גילו שאננות לסכנת האנטישמיות, בדיוק כמו יקיריהם שמהם גבתה השאננות מחיר נורא - את חייהם.

הן בסיפור והן בנובלה יש דיון בתופעת ההתבוללות. דרכם של הורי ברונו להתבוללות מייצגת היטב את סיבת התפשטותה המהירה במשפחות יהודיות באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. אף שהוריו של ברונו גדלו בכפרים שבהם השתמרה היהדות, החליטו לשפר את חייהם על-ידי מעבר לערים, שהציעו הזדמנויות חברתיות וכלכליות רבות יותר. אך כדי למצות את האפשרויות, היה עליהם לבחור באחת משתי צורות ההתבוללות האפשריות - להתנהג כאתיאיסטים שאין להם עניין ביהדות וגם לא בכל דת אחרת, או לפנות עורף ליהדות ולהתנצר.

אחרים במשפחה לא היססו לשלם את מלוא המחיר עבור השתלבותם המלאה בחברה האוסטרית, אך בהגיעם לקנופסן, בחרו הוריו של ברונו בצורת ההתבוללות הראשונה, המתונה יותר. כאתיאיסטים, נמנעו מכל קשר עם מוסדות הקהילה היהודית בעיר, וכדי להרחיק את ברונו מדת האבות וגם מחברת ילדים ממוצא יהודי, שלחו אותו ללמוד בבית ספר כללי. למרות מאמציהם של הוריו להעלים ממנו את דבר היותו יהודי, קלט ברונו מילדות עובדה זו הן מפי לואיז, המשרתת הנוצרייה שהועסקה בביתם, הן מההצקות של חבריו בבית הספר הכללי והן מהאזנה לדברי המבוגרים שאירחו הוריו בדירתם. הללו דיברו במפגשיהם בעיקר על יהודים, "אך תמיד בקול מלחש, מלווה במין העוויה". ואביו הסופר נהג לחזור באוזני ידידיו על משפט שהיה שגור בפיו כמו פזמון: "אני שונא את הזעיר-בורגנות היהודית".

אפלפלד הבליט את נזקי ההתכחשות הזו לזהות היהודית, שהתפתחה אצל המתבוללים לשנאה עצמית בתיאור ההתכנסות של המשפחה לחגוג לברונו את יום הולדתו ה-12. בהתכנסות הזו שררה אווירה של קלות דעת, נהנתנות ועליזות מופגנת. הדוד סאלו הגיע עם הפילגש החדשה שלו "ואיזה זוהר זר היכה את החלל בסנוורים", שלא הועם גם כשהופיעו מיד אחריהם הדוד קארל ואשתו. בניגוד לאחיו ההולל, הקפיד קארל "על הליכות" כיוון שהיה עורך דין מצליח. במרחב שבין שני הדודים השונים כל כך זה מזה ניתן למקם את האורחים האחרים שהגיעו למסיבת יום ההולדת של ברונו: עורך הדין לנדמן, הרופא הרץ באואר, שחקנית התיאטרון שארלוט והסוחר בראון. מקצועותיהם ועיסוקיהם של האורחים מעיד על המשותף לכולם - כדי לכבוש לעצמם אחיזה במעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, נאלצו להתכחש לזהותם היהודית ולהסכין עם מעמדם כתלושים לאומית וחברתית, כי להוותם גילו, אחרי שהיפנו עורף לקהילה היהודית, כי גם החברה הכללית לא ששה לקלוט אותם לחוגיה.

הכל מצטייר כתקין ביום ההולדת הזה של ברונו: המראה של לואיז, משרתת הבית, מלבב כתמיד, הקוניאק מובחר, העוגות טעימות ואפילו הנגינה של ברונו בפני האורחים עברה בהצלחה, ואף על-פי כן עננה של עצב ואי-שקט חסר פשר שיבשו את המאמץ של כולם להיראות שמחים ומרוצים. ועד מהרה גלשה השיחה לנושא שהעיק על כולם. אחד מהנוכחים אמר "כי האנטישמיות שוב זוקפת ראש", ואורח אחר הזדרז להוסיף הוכחה לדברי קודמו וגילה כי שארלוט פוטרה מהתיאטרון הלאומי "משום שיהודיה היא". ובבת-אחת הצטרפו גם אחרים לאמת מניסיונם את דבר קיומה של האנטישמיות, וסיפרו איך הבהירו להם באופנים שונים שהם נטע זר בחברה האוסטרית ואיך דחו אותם בגסות מפורשת. מרגע שעברו לדבר על האנטישמיות באוסטריה, כבר היה ברור שמסיבת יום ההולדת של ברונו לא תסתיים כפי שהתחילה. ואכן המחלוקת שפרצה בין הדוד סאלו לבין עורך הדין לנדמן, שסירב להכיר בשייכותו ל"מסדר היהודי" כפי שדרש ממנו הדוד סאלו, התפתחה להתכתשות בין השניים וגרמה להתפזרות האורחים.

מוטיב הרכבות

בלטה בהיעדרותה ממסיבת יום ההולדת של ברונו אחותה הצעירה של אמו - הדודה תרזה, שעקב התקפי דיכאון תכופים שלה, נאלצה המשפחה לאשפזה בסנטוריום שנזירות ניהלוהו. אילו הוזמנה תרזה ואילו גם הגיעה למסיבה, היה מצבה מעיד על נזק חמור נוסף של ההתבוללות - הנוירוטיות שהתגלתה אצל רבים מבין המומרים והאתיאיסטים. בתופעה זו התמקד אפלפלד ברבות מן היצירות שפרסם במהלך שנות ה-80', כגון: "בעת ובעונה אחת" ו"רצפת אש". גם אחרי שנים, זוכר ברונו כי אביו נהג לקרוא בכפייתיות את מכתבי הווידוי ששלחה אליהם תרזה מהמנזר, שבהם ביטאה את חיבוטי נפשה לפני התנצרותה ואחריה. ייתכן שביקש לברר מהקריאה במכתביה, אם העניקה לה ההתנצרות את המנוחה שקיוותה להשיג בחסות הכנסייה. בכל אופן, אביו של ברונו לא מנע מאמו לקבור את אחותה המומרת בבית העלמין היהודי, אחרי שהמוות גאל אותה מייסוריה.

אז, בהיותו בגיל 12, חסרה לברונו הפרספקטיבה הנחוצה להבנת הקשר בין האירועים המביכים והמשפילים שהיה נוכח בהם. לכן לא קשר לכישלון מסיבת יום ההולדת שלו את מה שאירע לו ולאמו ימים אחדים קודם לכן, כשחזרו ברכבת מקנוספן "ממקום מרגוע יפה" שבו נפשו בחופשה שלו מבית הספר. רכבת האקספרס הלילית, שהייתה אמורה להחזירם במהירות וללא עיכובים הביתה, נעצרה באופן בלתי צפוי ליד מנסרה באזור כפרי שומם. שום הסבר לא ניתן להתעכבות, אך הסיבה השתמעה מהודעה שהושמעה לנוסעים: אזרחי אוסטריה מתבקשים להישאר בקרונות, אך הנוסעים הזרים והיהודים נדרשים לרדת מהקרונות ולצעוד אל המנסרה כדי להזדהות ולהירשם שם. אחרי שהתמלאה הדרישה הפקידותית לכאורה והרכבת חידשה את נסיעתה, כבר שררה בה אווירה שונה: "כמה זוגות עמדו בפתח האפל והתחבקו באופן בלתי-צנוע. האשה הצוחקת עודדה אותם במיני העוויות עליזות. הנער הנכה לא עצר עוד צחוקו".

רק כעבור שנים וכמבוגר יקשור ברונו בין שני האירועים, שבהם התחילה המפולת בחייו: עצירת הרכבת לשם רישום היהודים והזרים ומסיבת יום הולדתו ה-12. יתר על כן: כאשר בשובו מהביקור באוסטריה התיישב לכתוב על שנת 1938 בחייו כבן 12, דלה מזיכרונו אירועים דומים שאירעו לו ולהוריו בנסיעותיהם ברכבות של אוסטריה. היו אלה נסיעות הזויות וחסרות תכלית שיזם אביו ובכולן ספגו עלבונות מהאוסטרים, אשר הבינו את השינוי שהתחולל בארצם וביטאו בגסות וללא חשש את השקפותיהם הגזעניות כלפי יהודים. החזרה על התמונות המשפילות והאלימות האלה מדגישה את הרכבת כמוטיב הבולט ביותר בנובלה. בכל נסיעה נוספת ניכרה ההחמרה בגסותם של האוסטרים כלפי האזרחים היהודים. והשיא מתגלה, כמובן, בתמונה המסיימת את הנובלה: קלגסים כלאו את יהודי קנוספן בקרונות שלא נועד לבני אדם, כי אם לבהמות, והרכבת דהרה דרומה עם מטענה האנושי שהפך לאבק-אדם בכל אירופה.

משמעות המראה הזה, שביטל את הבדל בין יצורי אנוש ובין בהמות ברכבות, מתבארת בעזרת תמונה אנלוגית - מראה שראה ברונו בתחילת שנת 1938 בתחנת רכבת כלשהי: במחסן צדדי המחובר אל הקרונות בגשר של קורות, הוציאו עתה בזה אחר זה זוגות של סוסים אסורים ברגליהם ומעוורים בשקים. "הסוסים גיששו בטלפיהם על קורות-העץ הרפויות, מועדים ומזדקפים, כחוששים מצליפותיו של הסייס, שהיה עומד בפתח היציאה ונוהם". בקלות ניתן לשלב תיאור סמלי זה בכל יצירה אחרת של אפלפלד משנות ה-70' ואילך, כי בכולן נעזר במוטיב הרכבת כדי להמחיש את השינוי שהתחולל במצבם של היהודים באירופה. יותר מאשר בכל מקום ציבורי אחר, התברר ליהודים ברכבות הציבוריות, כי פתאום הפכו מאזרחים נסבלים בחברה ליברלית ונאורה לאבק אדם, לאנשים בלתי רצויים ונרדפים בחברה שהפסיקה להצניע את גזענותה הלאומנית.