חשוב מאוד לנתח את מצבנו מתוך נקודת הראות שלנו. רצוי מאוד שנתבונן במציאות האופפת אותנו, נקרא אותה לאשורה, נבין את כל היבטיה וניערֵך בהתאם. למרות שיש בתוכנו אינספור מחלוקות והררי דעות לכאן ולכאן ולכאן, בכל זאת, כולנו חשופים לאותה סכנה כחברה אחת. הערבים אינם עושים אבחנות בין היהודים ואינם נותנים בנו סימנים. כולנו יהודים וכולנו בני מוות. אין בקרב הערבים דעה רווחת ואפילו דעת מיעוט שהאויבים שלהם הם המתנחלים או השיינקינאים, האויב הוא ציוני ויהודי, ואותו יש להכרית. את כולם.
האנרגיות שאנחנו משחיתים בינינו לבין עצמנו יעלו לנו ביוקר ובדמים. כשיבוא יום הדין, והוא ממשמש ובא, נעמוד בלי תעצומות נחוצות נוכח המערכה, בגלל המאבקים המיותרים האלה שבזבזו את הכוחות וזרעו מבוכה וייאוש. צריך להפסיק את המריבות ולהתחיל להתכונן לדבר החשוב מכל. הקיום. את הכל יש לדחות לימים אחרים בהם החיים שלנו יהיו בטוחים. השאלה העומדת על הפרק ביום הזה היא איך מקדמים את פני הרעה הנושבת אלינו כסופה וסערה מכל עבר. מה הם אמצעי המיגון שלנו והאם אנחנו יכולים לבנות מעבר בין מגננה למתקפה. הדבר יכול להתרחש היום ממש. הרגע. עכשיו.
בכל רגע נתון יכולה לפרוץ צעדת המוני ערבים לישראל. אל כל ישוב בנפרד ואל כל הערים מעיבורם ועד לטבורם. האם אנחנו ערוכים לזה? איך עוצרים מאה אלף אנשים נשים וטף? זקנים עם נערים? ומה עושים מול מיליון כאלה? ארבעה מיליון? האם יש למדינת-ישראל תוכנית לנטרל ירי טילים מאסיבי שיוציאו מכלל פעולה את כל מסלולי ההמראות בישראל? כל בר-דעת מבין שכוחות הביטחון שלנו לא יספיקו, ולפני ההחלטה שכל איש בישראל יעמוד לנפשו, אולי כדאי לתכנן צעדי חירום וגיוס של כל כוח אפשרי? האדישות וחוסר הדאגה מטרידים מאוד. ההתעסקות בפרטים שוליים מזניחה את העיקר. מול אובדן מאיים מתמודדים. לא בורחים.
הכי חשוב הוא לנתח איך בוחנים אותנו הערבים. כיצד אנחנו מציגים את עצמנו בפניהם ומה הם רואים מכל ההצגה הזאת? הדבר אינו קשה במיוחד. הם קוראים את העיתונים שלנו, שומעים את תחנות הרדיו וצופים בערוצי הטלוויזיה שלנו. הדעות המוצגות בתקשורת הישראלית מייצגות את שולי השוליים של הדעות הרווחות בציבור הישראלי. התמונה הניבטת מעוותת לחלוטין. רואים עַם שמוכן למכור את אימא שלו בשביל הנאות החיים. מצטייר עַם חלשלוש שעושה צחוק מממשלתו, עַם של סרבנים ובוגדים על ימין ועל שמאל. עַם פחדן שמזדהה עם האויב ומוכן לכל הסדר ובלבד שלא תפרוץ מלחמה. עַם בלי כבוד לאומי. "קורי עכביש" כפי שכינה אותנו נסראללה. "פוּ!" קטן ואנחנו עפים מפה או נשחטים. "טְפוּ!" ואנחנו טובעים.
