שבועות הוא חג מתן תורה. עבורנו המשוררים זהו גם חג מתן שירה. לאחר שהמשורר נחל את השירה והוא חי אותה, נדמה לו שהוא נמצא שם מאז ומתמיד. כל ימיו הוא עסוק במתן שירה. וכשהוא נותן שירה, הוא חש שנולד בנתינה הזאת, שהוא שָם מאז היותו.
על כך רצוני לספר את הסיפור הבא:
חסידי "חסידות גוּר" מספרים על ר' אברהם מרדכי אלתר ("אמרי אמת"), שבשנות העשרה שלו נפטר אביו האדמו"ר ועליו היה לרשת את כיסאו ולהיות האדמו"ר. הוא הודיע לקהילה שהוא נכנס מיד לתפקיד האדמו"ר. האם אתה בשֵל לזה? שאלו אותו.
ועל כך ענה להם: אספר לכם סיפור. באחד המקומות בעולם שכנה עיירה קטנה למרגלות הר נישׂא ורם. ההר היה תלול מאוד, ולפעמים חלקלק, לכן קשה היה לטפס עליו ולהגיע אל פסגתו. מדי פעם ניסה אחד הצעירים מחפשׂי העלילות את כוחו בטיפוס על ההר, אך לאחר ניסיונות כּושלים היה חוזר לעיירה. היו גם שכּשלו בניסיון לטפס וסיימו חייהם בנפילה ממדרון חלקלק אל מותם. אך היה צעיר נועז אחד שלא הסכים לוותר על האתגר הזה. הוא ניסה שוב ושוב, נתלה בזיזים נסתרים במָצוֹק, וכך במאמץ רב הגיע עד הפסגה. בהגיעו למעלה היה ממש מופתע: הוא ראה שם עיירה שבה חיים אנשים בנעימות רבה. "חשבתי שאני הראשון שהגיע לכאן", אמר הצעיר. "אז חשבתָ כך", השיבו לו. "אנו כבר הגענו לכאן בעָבר, התאהבנו במקום והקמנו כאן יישוב". הצעיר היה המום, ולגודל תדהמתו ראה מולו ילד כבן חמש. "גם אתה טיפסת לכאן?", שאל הצעיר. "לא", ענה הילד, "אני נולדתי כאן".
וכך אמר האדמו"ר הצעיר לקהילתו: "אני גדלתי כל ימיי על כתפיהם של ענקים, לא הייתי צריך לטפס על ההר, נולדתי להיות פה. גדלתי בתוך שושלת של תורה". ואכן התברר שהיה אדמו"ר טוב ונשא מנהיגותו ברמה על צאן מרעיתו.
וכאן אני מגיע למשל עלינו המשוררים: אנו, שעמלים בתוך שׂדה השירה, מטפסים על הר השירה מאז כניסתנו לרפובליקה הספרותית. אנו חפצים תמיד לתת את השירה שלנו לאחרים. אנו מטפסים על הר השירה כדי להגיע לפסגתו, וכשאנו בפסגה אנו חשים שנולדנו שם.
גם בעולם השירה, כמו בעולם התורה, איש לא מתחיל מעצמו. גם כאן אנו נשענים על הישׂגי הדורות של המשוררים שקדמו לנו. עלינו לעמוד על כתפיהם כדי לכתוב את שירתנו. לפעמים בטיפוס על הר, יש מדרונות חלקים ואפשר למעוד או ליפול לאחור. הסכנה הגדולה למשוררים היא היוהרה. יש לא פעם תחושה שיש בתוך נחלתנו "יוהרת המשוררים", ומי שנופל למידה רעה זו, יש סכנה שיגיע למדרון החלקלק וייפול מטה. השירה אינה אוהבת את היהירים וגסי הלב.
אני מזכיר לכולכם המטפסים על הר השירה: טפסו, טפסו תמיד הלאה, טפסו אל פסגת הר השירה. וכשתגיעו לשם תגלו שאתם שם, כאילו נולדתם שם. זיכרו שתפקידכם לעסוק במתן שירה. אך אל תתייהרו שזכיתם בחסד הזה של השירה. היהירות מבטלת את החסד ונוטלת מן המשורר את סגולת השיר והיצירה.
היום סמוך לחג השבועות, אני חש צורך לומר לכם: תפקידכם לעסוק במתן שירה. ואסיים בשיר שלי: שירה מלכתא:
שִׁירָה מַלְכְּתָא
אֲנִי יוֹצֵא הַשָּׂדֶה וְאוֹמֵר לָכֶם: בּוֹאוֹ נֵצֵא
לִקְרַאת שִׁירָה מַלְכְּתָא
לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין בִּשְׁעַת הַנְּהָרָה.
נֵצֵא אֶל חַג מַתַּן שִׁירָה.
נַעֲמֹד יַחַד בְּרוּחַ מַעֲרָב מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה
עַד חֲצוֹת
הַשִּׁירִים יֵרְדוּ אֲלֵיכֶם נִיצוֹצוֹת נִיצוֹצוֹת
עַד עֲלָטָה.
יַחַד נֹאמַר: בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה
בּוֹאִי כַּלָּה, שִׁירָה מַלְכְּתָא.
