לכשני מיליון איש, המשתמשים בתחבורה הציבורית מדי יום, כמעט שאין פה. חלקם הגדול אנשים הטרודים בעיסוקיהם השונים - עבודה, לימודים, צבא וכדומה. רק לאחר שנים ארוכות שתחילתן באמצע שנות התשעים ושיאן בשנים האחרונות, מתחילה מדינת ישראל להבין שללא תחבורה ציבורית נאותה היא אינה יכול להיקרא מדינה מודרנית.
אלא שבהחלטות בכל הקשור לתחבורה ציבורית מעורבים לא רק שיקולים טהורים של טובת הנוסע. מתכנני התחבורה הציבורית בישראל מתקשים לצאת מן הקופסה, וחושבים בדפוסים ישנים. לרוב, שיקוליהם מקצועיים אם כי ניתן למצוא פה ושם התקפלות בפני גורמים כלכליים, חברות המפעילות קווים שינם משתלמים להן, וגורמים פוליטיים ברשויות המקומיות.
כדי להניע את התחבורה הציבורית קדימה, יש לבצע חריש עומק בדפוסי הנסיעה של הישראלי המצוי. אומנם
משרד התחבורה מבצע סקרים, אך השינויים הננקטים הם לרוב מינוריים. בכירי משרד התחבורה צריכים להשתלם כדי ללמוד מן המדינות המתפתחות בעולם כיצד להפוך את התחבורה הציבורית בארץ, הבנויה טלאי על גבי טלאי, לכזו שמסיעה נוסעים ליעד במהירות ובנוחות. אוטובוס שעוצר בכל תחנה אינו מודל למהירות, ולכן חשוב לבצע שינויים שיעדיפו את הנסיעה בו על פני הרכב הפרטי.
רוצים דוגמאות? בבקשה: עוד ועוד נתיבי ומסלולי תחבורה ציבורית, קדימות ברמזורים, אכיפה ראויה של איסור החניה בתחנות האוטובוסים ושל האיסור לעקוף אוטובוס שעצר לאסוף נוסעים וכעת מאותת שמאלה כדי להשתלב בכביש, אגרות גודש וכן רפורמת הדילוג שמקדם השר ישראל כ"ץ, המאפשרת לנוסע לשלם בתחנה במקום באוטובוס. לפני כל אלה כדאי אולי לעמוד על הדבר הפשוט ביותר לביצוע - ירידה מן הדלת האחורית. נוסעים המבקשים לעלות לאוטובוסים נאלצים לא פעם להמתין לאלה שיורדים מהקדמית, והדבר מעכב את הנסיעה. כמובן, אין מדובר על מקרים שבהם אין ברירה - כאשר הנוסע הוא זקן, נכה או הורה עם עגלת תינוק.
תופעה חדשה שכדאי לעמוד עליה בהזדמנות זו היא ארגוני הצרכנים החדשים בנושאי תחבורה ציבורית. עד היום היו קיימים ארגונים שעוסקים בתחבורה בהבטים שונים - קיימות, נגישות, סביבה, חרדים, עירוניות וכיו"ב. לאחרונה צצו כפטריות אחרי הגשם ארגונים שהם
צרכניים במהותם. כך למשל "15 דקות" בירושלים ו"תחבורה בדרך שלנו" הפועלת בעיקר בגוש-דן. מדובר בארגונים קטנים ומסורים שעושים רבות להעלאת הנושא לתודעה הציבורית ומייצגים את קולם של המשתמשים. בכוחותיהם הדלים הם פועלים לכך שצרכי הנוסע יעלו בני מקבלי ההחלטות.
על משרד התחבורה להבין כי לא כל החוכמה נמצאת אצלו, ויוכיחו הריקושטים שספגה הפעימה השנייה בארגון-מחדש בגוש-דן. התחייבותו של סמנכ"ל משרד התחבורה אלכס לנגר כי המשרד יפעל לייצר מנגנון שנציגי הציבור יוכלו להשפיע, אסור שתישאר רק בגוש-דן. יש לתת תמיכה כספית ולשתף בדיונים את הארגונים הצרכניים החדשים. מדובר בארגונים ללא כוונת רווח ועל המשרד לממן אותם, כשם שמשרד התמ"ת מממן את
המועצה הישראלית לצרכנות. כדי להיות ראוי למימון, הגוף הצרכני צריך לפעול בשיתוף פעולה עם משרד התחבורה ולא לראות בו אויב, ולהפך. ייאסר עליו לארגן חרמות והפגנות, והוא יידרש להתאים את עצמו למדיניות הממשלתית ולא יוכל לצאת נגדה באופן מובהק, למשל בכל הקשור לנושאי בטיחות או לסטטוס-קוו בנושא התחבורה הציבורית בשבת.
אם שלושת החבר'ה הצעירים שמונה כיום "תחבורה בדרך שלנו" ימשיכו לממן את הפעילות מכספם הפרטי, פעילותם תיעצר בסופו של דבר, וקולו של צרכן התחבורה הציבורית לא יבוא לידי ביטוי בפורומים המתאימים. על משרד התחבורה להתגבר על העכבות, להתעלות מעל האגו ולאפשר ערוץ תקשורת גם ללקוח שלו.
