אֶנני אוקלי שלנו יורה מן הכתף ומן המותן

הזירה התקשורתית אצלנו היא בדרך כלל של הממסד .זאת חרף הביקורת על מחדלי הממשלה, כמעט בכול התחומים . ממשלה, בכול משטר,כולל משטר דמוקרטי , מעצם טבעה כזרוע ביצועית, מקבלת חשיפה. גם אם זאת שלילית יש לה הכלים להתמודד.השבוע התבשרנו שמנגנון ההסברה המנופח בלשכת ביבי יתוגבר עוד יותר.וראש המשלה עצמו מה שניתן לפתיחה, מגשר ועד לשנת לימודים- הוא פותח- מול המצלמות.בצד מציץ גם המחדל של קדימה , שהיא האופוזיציה הראשית, ולא מנצלת כראוי את האמצעי התקשורתי. מפלגת העבודה ומועמדיה להנהגתה, למעט שלי יחימוביץ' שיורה כצלפית האגדית, אנני אוקלי, יצאו מן המחתרת ביום ג' השבוע. במציאות הזאת גורמי המחאה חייבים לגבש לא רק סדר יום חברתי כלכלי אלא גם הנהגה, שתביא את מיליון הבוחרים במקום הפגנה ש" מנהלי חשבונות", בממסד ובמדיה מחכים בפינה עם מחשבן שמא יהיו רק שלושת רבעי מיליון.

אחד העקרונות הבסיסיים של "שכנוע המוני" (כפי שָל מָדתי אותו בקורס ששמו - Mass persuasion and education for Democracy מאחד מגדולי החוקרים בתחום,פרופסור צ'רלס סיפמאן, הוא בראש וראשונה מה שנקרא "שכנוע המשוכנעים".המונח האנגלי הוא precipitation (סבירות גבוהה) משהו כמו להתפרץ לדלת פתוחה. במציאות, הדוגמה הטובה היא ה"פריימריז", במפלגה, או למוסדות או לבחירת מועמד, כלומר אתה פועל בקרב הקהל שלך.המומחה יאמר לך שלעולם אל תצא מתוך הנחה כי אֶת מי שאָָת או אָָתה חושבים לתומֵך- נמצא בכיס שלך. בכלל לא.סקרים עלולים להטעות. יכול אדם לבוא לשפת הים כדי לטבול במים, אך אין כול ביטחון שהוא ייכנס לתוכו. אם תשכנע אותו שאין מדוזות,והמים פושרים ונעימים והגלים רוגעים- הוא ייכנס. זה כמובן קל יותר מאשר לשכנע אדם שיושב בבית ממוזג להוציא אותו להליכה בחום של 35 מעלות כדי להתקרר קצת בים.

הבאתי דוגמה זוטא זאת כדי להמחיש את המורכבות של אותו מדחף במסגרת פסיכולוגיה חברתית שנקרא "שכנוע המונים" או תעמולה.אלה הם בעלי וותק של 2500 שנה,ה חל בתקופה היוונית הקלסית כאשר הרטוריקה - תורת הנאום - הייתה רווחת מאוד.הפילוסוף היווני הגדול, אריסטו והרטוריקנים קבעו חמשה עקרונות בתורת הדיבור - אמצעי הקומוניקציה העיקרי והבלבדי אז.

הראשון הוא דע את הקהל שאליו אתה פונה.האם חשוב למאזין שתתמקד בהיגיון, או ברגש. מה נטיות הלב שלו, מה מדאיג אותו, או מספק אותו, וכיו"ב.

השני הוא ארגון המסר שיהיה חד,ברור ובנוי כהלכה. כמו איזו ארוחה טובה,צריך שיהיה לו פתיח מגרה,(מעין מתאָבןֵ) ליבה חזקה וסוף ראוי. יחד אלה מרכיבים את התפריט -את הסוגיה.

העיקרון השלישי הוא לקבוע את סגנון הדיבור. האם צריך לפשט את הדברים,האם צריך להכליל או לפרט לדבר בגובה העיניים או למעלה מזה. האם רצוי שהוא יגרה, יהיה בוטה או להפך- מעודן,או צרוף של השניים.

העיקרון הרביעי הוא זיכרון. אז באתונה העתיקה אי-אפשר היה להשתמש לא בגוגל, ואפילו לא בכתובים אלא במידע מתוך הזיכרון. לאמור, אם המסר התייחס לעבר, הנואם צריך היה להיעזר בזיכרון שלו ועוד יותר בזיכרון שומעיו.

והעיקרון החמישי והאחרון הדיבור עצמו. כלומר המדיום הקלאסי. עוצמת הקול, אינטונציות נכונות, כוון הגוף הראש , הידיים, כמימד נוסף להדגשת המסר.

דומני שבצורה גסה, אין כמעט שינוי במהות המסר ב",שכנוע המונים". יש שינוי אדיר במדיום, בטכניקה, בכלים, בעיקר החזותיים שמראים דם,אש ותמרות עשן - תקשורת ההמונים.

כותרת מגרה ומניפולציה במסר

אני מבקש להדגיש שאני לא מתכוון לעמוד על עצם המסר של ח"כ שלי יחימוביץ בריאיון במוסף הארץ ב-19.8.2010 ובהסברים והערות לאותו ריאיון במוסף כעבור שבוע( 26.8.2011 ) שכן מי שקרא,יודע במה דברים אמורים ומי שלא קרא יכול להגיע לחומרים. ודאי שהמסר חשוב לי מאוד. אבל במאמר זה, אני מתכוון לעסוק בטכניקה של המסר,ובשולי התכנים שלו. ההתבטאות של ח"כ שלי יחימוביץ' בריאיון במוסף הארץ בדבר יחסה להתנחלויות ללא ספק שייכת לעיקרון השלישי של שכנוע המונים. יחימוביץ שיצאו לה מוניטין כלוחמת למען צדק חברתי וכלכלי,עוד התבטאות בנושא הזה לא היה בה כדי לעשות כותרת שמגרה את קהל הקוראים. כעיתונאית במקצוע וכפופוליסטית , היא מצאה כותרת מגרה, מקפיצה. בדיוק כמו שבשעתו פרופסור חנה יבלונקה,היסטוריונית מאוניברסיטת באר שבע ובת לניצולי שואה(כמו שֶלי) התבטאה מעל דפי אותו עיתון על "פורנוגרפיה של השואה". רצתה לומר שהחזרה שוב ושוב(בעיקר בימי הזיכרון לשואה) על פרטי האכזריות של הנאצים ,יש בהם משום תאור פורנו. זאת הייתה כותרת "תפיסה". אם המסר של ח"כ יחימוביץ' כולל גם אמת היסטורית כמו שמי שהתחיל בהתנחלויות הייתה דווקא מפלגת העבודה- זה אמור לחזק את הטעון. ההבדל הוא שפרופסור יבלונקה, שהיא מרצה פופולרית, ועוסקת בתחום ניצולי השואה, ביקשה גם לחדד את המסר ולא פחות מזה להיות יותר פופולרית ומבוקשת בכתביה ובהרצאות, בפנלים וכיוצא באלה.היא גם ככה ידועה.טבעי לחלוטין. אגב,אני מסכים עם הגישה שלה בדבר ההפרזה בתיאור האכזריות של הנאצים שוב ושוב. מה גם שזה לא מוסיף אלא גורע. אך אני לא הייתי מגדיר זאת כ"פורנו" ומחפש מונח אחר..בריאיון לא היה שום סימן להעדר יושרה.

שלי יחימוביץ' לעומת זאת בניסיון להפגין "יושרה" לא נרתעה מלומר אמת, את חלקה ולא את כולה. סוגיית ההתנחלויות ומקורן מורכבת ומעורבים גורמים כמו החוגים של אחדות העבודה במערך שהייתה להם השפעה חזקה על לוי אשכול ועל גולדה מאיר, ראשי הממשלה. חלקים במערך התנגדו בתקוף להתנחלויות.אולם אמירת אמת, בקונטקסט של מערכת בחירות עלולה להתגלות ככחש, בכול הנוגע למהות המסר. וחוץ מזה, נגיד שהעבודה התחילה בהתנחלויות- אז מה? איך אמר משה דיין: רק פרד לא משנה דעתו. דיין שינה,ועוד איך שינה, כמה פעמים. אמירה של ח"כ יחימוביץ' לא באה לי כלל כהפתעה. היא קרייריסטית, ואין בכך כול רע אם היא עושה זאת בשרות איזה רעיון ציבורי טוב. אין לכחד ששלי יחימוביץ' תרמה לתחום המודעות הציבורית בנושא חברה ומשק עוד לפני שהצעירים התעוררו. מה שאי-אפשר לומר על חברתה לשעבר בעבודה ח"כ ד"ר עינת וילף , מסיעת "העצמאות". היא דברנית ללא קבלות.יָפָה ומצטלמת יפֶה.

אין לי צל צלו של ספק, שח"כ יחימוביץ' שקלה ושקללה היטב, את היתרון והחיסרון של ההתבטאות שלה. לאמור שמבחינתה לא הייתה כאן שום מעידה. יתר על כן מכיוון שמדובר בפוליטיקאית מניפולטיבית, היא ידעה כי הביקורת עליה תרענן את הנושא והיא תוכל להשיב לכולם. היא כבר עשתה זאת, גם , כאמור, בנוסף הארץ בשבוע שעבר, וגם באיגרת "רועים" באתר שלה. הכותרת היא: אני עונה למהומה שהתעוררה אחרי הראיון אתי בהארץ, וגם מזמינה אתכם לכנס פוליטי, אידיאולוגי וכיפי ביום רביעי השבוע ובשפה עסיסית שלקוחה מן המדריך של אריסטו והרטוריקנים היא פותחת את האיגרת במילים אלה: חודש ימים נאלצו מי שמבינים בסוציאל דמוקרטיה כמו חמור במרק פירות לעסוק בה .והנה המסר חי ובועט, כמו חמור במרק פירות, כולל עמוד בונוס במוסף הארץ עד למפגש הכייפי שבו היא שוב תחבר את הרכב החשמלי שלה למוקד טעינה.

שלא לדבר על שטף המאמרים הפובליציסטיים בעיתונות הכתובה בעקבות האמירה של יחימוביץ'. הנה כי כן גם עיתונאים שהם רציניים לא מביאים בחשבון את ה"ספין", של שלי, ובמסגרת התייחסות זאת הם עושים בדיוק למה ששלי קיוותה. ואם כבר, האם לא היה מקום שהעיתונאים פרשנים ילכו צעד אחד קדימה ותוך הנחה ששלי תקבל את ראשות מפלגת העבודה,ישאלו האם זה טוב לעבודה, או זה טוב לעם.

אבל, לדעתי, ואני לא ערכתי סקרים ולא מכיר את קהל אוהדיה, בדיעבד, האישה החכמה - מעדה. שכן מועמד להיות מנהיג מפלגת העבודה חייב להביא בחשבון את נושא ההתנחלויות. למצער, לחמוק מן המלכודת הזאת. כאן ועכשיו . שלי מעידה על עצמה שהיא אינה פוסט ציונית. אני מאמין לה. גם אני לא פוסט ציוני אלא ציוני מובהק. הסופר יורם קניוק רואה בנו , שרידי השואה, "הציונים האחרונים". לאמור שאני ציוני לא פחות ממנה. אבל אני נגד ההתנחלויות מאז ומתמיד וזאת (למעט, בדיעבד, אותם גושים שלגביהם יש איזו הסכמה לאומית, ולצערי המציאות מכתיבה מדיניות) מכיוון שרובם על אדמה כבושה , ועוד יותר חשוב, הם מכשול גדול לשלום - שלו אני מייחל מאז בואי לכאן ומאז לחמתי למען מדינה יהודית עם הקמתה. כל בנותיי שרתו בצה"ל, ומחצית מנכדיי. וכולם כאן. הם ציונים. הגדולים שבהם נמנים עם המפגינים למען סדר חברתי חדש, למען חלוקה אחרת של משאבים לאומיים, ואני גאה בהם. מכאן שעמדתה של יחימוביץ' היא גם אנטי תזה נוכח התעוררות הדור הצעיר, כפי שציינתי, למען חלוקה שוויונית יותר של נכסי הציבור, כולל לא רק ביטחון אלא גם ההתנחלויות אשר גוזלות נתח גדול מן התקציב. שלא לדבר על השלום שהוא, גם אם יהיה קר, המרשם הטוב ביותר להפניית יותר משאבים למטרות חברה כלכלה,תרבות, בריאות וכיו"ב. לעניינינו, אין זה חשוב מי הקים התנחלויות אלא מה לעשות כדי שהם לא יהיו על חשבון צרכים חיוניים של העם וכדי שלא יהיו מכשול לשלום.

יתר על כן, בהקשר עקיף לציונות, לי יש איזו נקודה רגישה מאוד לגבי שלי יחימוביץ'. היא בת לניצולי שואה. היא לא מנצלת עובדה זאת ועל כך יש להעריך אותה. לעומת זאת כבת של ניצולי שואה,ובייחוד חברת כנסת היא אמורה להיות קשובה לנושאים שבסוגיה הזאת. לא רק הרגש מחייב אלא גם השכל, ושכל, כאמור, יש לה לשלי. לדוגמה בשעתו פניתי ללשכתה בכנסת בבקשה להיפגש איתה כדי לספר לה על פרויקט "תרומת שרידי השואה להקמת המדינה ולביסוסה". פרויקט "ציוני" למהדרין. קבלתי טלפון מן המזכירה שלגברת יחימוביץ' אין עניין בנושא. זה היה לפני שנה וחצי או יותר,ואני בכל הטענות שאני מעלה בנושא זה במאמרים רבים, לא הזכרתי אפיזודה זאת. עכשיו אני מזכיר אותו כדי שניצולי שואה,או דורות ההמשך, גם הם יידעו שח"כ יחימוביץ' לא מגלה עניין לפחות בהיבט זה, הציוני מאוד, של הניצולים. לא שמעתי גם שהיא מגלה יותר עניין בהיבט אחר, כמו מצוקת ניצולים קשישים. היא עוסקת במקרו כלכלה, ובפרוש "ש"י" במוסף הארץ ( 26.8.11) אין זכר לדבר הזה.

מנזר השתקנים

כל המבוא הארוך אינו אלא מוליך לשאלה: היכן היו המתמודדים האחרים לראשות מפלגת העבודה .עד כה ראשי המתמודדים היו עסוקים בביקורים בשטח. אבל גם יחימוביץ לא מתנזרת ממסעות. דומני שמלבד עמיר פרץ שהגיב בקול רם, לא שמענו תגובות ברורות משאר המועמדים שהם: עמרם מצנע,יצחק הרצוג,שלמה בוחבוט ואראל מרגלית. אם מתפרסמות ידיעות הרי אלה עוסקות בשיחות ביניהם לבין עצמם מעין מו"מ, מי מוותר למי, מי הולך עם מי, מגעים "קואליציוניים" שבאותן ידיעות מוכחשים, בפה מלא או בחצי פה. מכל מקום, מסרים ברורים וחדים לא בוקעים משם. רק ביום ג' האחרון ראינו את המפגש של בכירי העבודה בהשתתפות המועמדים ליו"ר המפלגה, שהתקיים בבית התק"ם, בתל אביב.

המפגש של שלי, התקיים בדיוק יום לאחר מכן. דומני שהמזכירות שכינסה את בכירי העבודה לא הביאה בחשבון שהיא העירה משינה עמוקה את חברי המפלגה ואוהדיה. הם לא רצו לחכות עד ל-30 באוגוסט כדי לראות את כול הנבחרת. כול הדוברים באו בטענות,בעצם אל עצמם, כי המפגינים של היום מאמצים את האידיאולוגיה של העבודה. אז מה? הרי זה בדיוק מה שאמר בשעתו אורי אבנרי בנוגע לתנועות השלום. בשעה שהציבור הישראלי אימץ את הרעיון של שתי מדינות לשני העמים, תנועות "שלום עכשיו" ו"גוש שלום" שהיו נושאי הדגל של הרעיון, התדלדלו ואיתם כול תנועות השלום. היחידי שדיבר ברורות לגבי הנטל של ההתנחלויות, במפגש העבודה ביום ג', היה עמיר פרץ.

הציבור של חברי העבודה, רוצה בוודאי לשמוע מכל אחד ואחת מהם , בהזדמנות כזאת או אחרת - מהי עמדתם מה דעתם: על מחאת ההמונים, על הנושאים שמועלים בהפגנות האלה , על ההתנחלויות על תקציב הביטחון. והם רוצים לראות זאת לא רק ב"אגרות רועים", או כנס מתוזמר של כול המועמדים, אלא על המרקע, כנהוג בימינו וברדיו ובעיתונות הקלאסית והמקוונת.. יחימוביץ' הודיעה לנו היכן היא עומדת וכתוצאה מזה, היכן אנו עומדים מולה.היא אמיצה והיא מהמרת,ואני מעריך אותה בשל כך. אישים שמתיימרים להנהיג חובתם להוכיח זאת לפני שהציבור מוסר להם את המנדט. אחר כך עליהם להוכיח שהם ראויים לכך. זאת בין אם חוששים לקלקל את הקונצנזוס בקרב הציבור המוחה על עוולות חברתיות או לא.הם צריכים להישמע, גם אם לרגע הם עלולים לקלקל את השורות. Those who dare win - האמיצים מנצחים.

החשיבות בחשיפת דעותיהם של המתמודדים אינה מצטמצמת לחברי העבודה ואוהדיה בלבד, אלא לכלל הציבור שגם הוא רוצה לדעת מה חושבים אלה שלא רק רוצים לעמוד בראש מפלגה אלא בבוא היום בראש הממשלה. בכול מקרה מוטלת החובה על הגורמים השונים שמרכיבים את גופי המחאה לחשוב בהקדם לא רק על גיבוש הדרישות אלא מה שחשוב הרבה יותר על גיבוש הנהגה אשר תתייצב בפני הבוחר. אחרת התוצאה תהיה כמו המציאות בכיכר אל תחריר בקהיר. הכוחות שפעלו להדחת מוברק ושלטונו, לא יודעים לאן ללכת ואין להם הנהגה שתוביל אותם.זאת תהיה בכייה לדורות שאסור שתחזור על עצמה כאן בישראל. אל תתמקדו בכמויות המפגינים. "מנהלי החשבונות" בממסד ובמדיה מחכים לכם בפינה לבדוק אם יש מינוס או פלוס. עזבו את המיליון. התמקדו עכשיו בגיבוש הנהגה. אם תהיה טובה, המיליון ילך בעקבותיה.