פסימיות, לא בהכרח מהסיבות הנכונות

כבר במבוא ספרם טוענים לאוב ובורוכוביץ ש"תפיסת הסכסוך הישראלי-פלשתיני השלטת מזה שנים אחדות מעמידה בספק חמור את צדקת קיומה של ישראל". הסכסוך מתואר כסכסוך א-סימטרי במהותו כאשר "מצד אחד הפלשתיני, דימוי פרדיגמטי של הקורבן, ומצד שני של ישראל, התגלמותו המחודשת של הכובש המערבי".

רציונל המחקר אינו "להצדיק את הכיבוש הישראלי אלא לחקור את האתגר האחר האמיתי של הסכסוך: שרידותה של מדינה בעלת רוב יהודי במזרח התיכון. טענתנו היחידה שמן הצדק להכיר בלגיטימיות של קיומה של מדינה חדשה עבור העם הפלשתיני בשטחים שישראל מחזיקה בהם כיום- ובה במידה מן הצדק להן על קיומה של ישראל". טענתם זו כוללת מספר טענות.

הפלשתינים הפכו לדמיוי הסמלי של המאבק

הטענה שהמחברים מצליחים לאשש בספרם היא הטענה ש"הפלשתינים הפכו לדימוי הסמלי של מאבק הטוב והרע". הדבר מחוזק במסגרת דיון היסטורי- פוליטי משווה. אולם טענתם לגבי מהות מדינת ישראל, לוקה, כמו שהיא לוקה בשיח הציבורי והאקדמאי בישראל. בהתייחס למדינת הלאום כתב אלי בר נבוא בהקדמה ש" עם מוגדר באמצעות מספר מסוימים של מאפיינים - לשון, טריטוריה, תרבות וזיכרון משותפים - שהודות להם הוא ראוי "להגדיר את עצמו" במסגרת מדינת הלאום, שהיא הביטוי המשפטי העליון של קיומו".

אולם לטריטוריה בישראל אין תפקיד מעצב, והעם המגדיר את עצמו במסגרת מדינת הלאום, אינו עם טריטוריאלי אלא העם היהודי כהיגמוניאלי בארץ. כך גם אין זה נכונה טענת המחברים הגוזרת הציונות המדינית מהיהדות, בו בזמן שהייתה מהפכה בה, באשר הם כותבים:"לשאיפה היהודית להגר לירושלים יש יסוד היסטורי ותרבותי שאין להכחישו, שכן המסורת היהודית,יהיה אשר הגורל שנגזר על היהודים במשך מאות בשנים, התייחסה תמיד אל הגלות כאל דבר זמני (של מאות רבות של שנים!-י.ב.).

הקמתה של מדינת ישראל המודרנית היא אפוא ללא ספק תוצאה של היסטוריה ממושכת, בת יותר מאלפיים שנה". במוקד טענתם "שלא זו בלבד שקיומה של ישראל אינו מבוסס באופן סופי, הוא מושתת על סדרה של גורמים שאיזונם שברירי במיוחד. גורמים שאם מנתחים אותם בנפרד זה מזה נדמה שהם אינם מסכנים את מדינת ישראל, אך משהם נשקלים בכלליותם הם הופכים את היעלמותה לסבירה יותר מאשר נצחיותה".

אין נכונה טענת המחברים שמבחינת החילונים משתקפים "ערכי הדמוקרטיות המודרניות", ושיתופיות אשר "מתנדנדת בין הגנתה של דמוקרטיה בעלת גוון אתני ( שמקור השראתה בדגם הגרמני שרווח עד לשלהי המאה ה- 20) לבין הגנתה של דמוקרטיה פלוראליסטית (המושפעת יותר מהדגם האנגלו- סקסי) או אזרחית ( המורשת הצרפתית)". נכון יותר לומר שהדמוקרטיה האתנית או האתנוקרטיה הושפעה מהתרבות הפוליטית שצמחה בפולין בין שתי מלחמות העולם. היא חסרת הבסיס הליברלי שלא לדבר הרפובליקני כפי שהייה בדגם הצרפתי. במקום אחר מגלים המחברים ידענות מעודכנת לרמת השחיתות בישראל, כולל גם פרשת קצב, ויש אמת בטענתם שכל זה מוביל ל"משבר אימון חסר תקדים באוכלוסיה כלפי המעמד הפוליטי שלה",לו יש כמובן להוסיף את מחאת קיץ 2011.

המחברים מונים שמונה גורמים: 1. הרדיפות והתקדימים האנטישמיים (שבהם מרבה הספר לעסוק). 2.המניע הפוליטי. 3.חוסר היציבות הגיאו היסטורי של האזור. 4.הטכנולוגיה של השמדה המונית בהקשר הפוסט- לאומי. 5.שבריריותה של דעת הקהל 6.התהפכותה של דעת הקהל ( סוגיה שבה נותנים המחברים נתונים מבוססים אמפירית לכאורה). 7. צרותה של הטריטוריה הישראלית. 8.התערערותה של החברה הישראלית (סוגיה בה סובל הספר מחולשה ).

אי דיוקים מבחינה היסטורית

בנושא האנטישמיות גורסים המחברים ש"לא המדיניות הישראלית היא העומדת תחת מטחי הביקורת התקיפים ביותר, אלא קיומה של ישראל כמדינה". זו אמירה קטגורית חד-משמעית, שדומה שקשה לעכלה. האומנם אין הבחנה בין ביקורת על מדיניות ישראל, לעומת האנטישמיות על מגוון סוגיה? האם אין רוב מדינות העולם מקבלות הלגיטימיות של ישראל? בנקודה זו כדי לקרוא את מכתבו של פרופ' משה מעוז ( עיתון הארץ מיום 20.12.11) על כך שארגון "הוועידה האיסלאמית" הכולל 57 מדינות אסלמיות אימץ את יוזמת השלום הסעודית משנת 2002 המציעה לישראל שלום ביטחון ונורמליזציה בתנאי שתסכים להקמת מדינה פלשתינית בקווי 1967.

דברים אלו נוגדים את התמונה החד ממדית שמציירים המחברים על העולם האסלמי (ללא הבחנה בין מתונים לקיצונים) "המוצאים את האנטישמיות המוסלמית האנטי ציונית במפגש שבן האיסלאם לבין המודרניות".

מבחינה היסטורית, לוקה הספר במספר אי דיוקים, כמו למשל בהבלטת נחיתותה האסטרטגית של ישראל מצוין בהקשר למלחמת 1948 ש"חמישה צבאות ערבים מאוגדים (מלבנון, מסוריה, מעבר הירדן, ממצרים מעירק) תוקפים את ישראל ופולשים לשם כך אל החלק המערבי של פלשתינה". אולם מלבנון פלש צבא המתנדבים הלא סדיר, וצבא עבר הירדן פלש למניעת הקמת מדינה פלשתינית, לאחר מגעים דיפלומטים עם בישראל.

מבחינה עקרונית מעניינת ומדאיגה הטענה (טענה מס' 5) "שישראל מופיעה כאיום החמור ביותר לשלום העולם, ושהסכסוך זימן בימה חדשה לסטריאוטיפים האנטישמים המסורתיים".כך למשל מדוח שהוזמן ע"י המרכז הברלינאי לחקר האנטישמיות עולה ש"השערתה העיקרית של האנטישמיות בת זמננו עדין נשענת על המזימה היהודית העולמית, כלומר ההשערה שלפיה היהודים שולטים בעולם דרך ההון, התקשורת והמדיניות של ארצות הברית, אך גם של ארצות אירופה". מסקר זה עולה למשל ש"היהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למדינות שהם מתגוררים בהם".

אולם, בפרשת פולארד התגלה שלא כך היו פני הדברים מבחינת יהדות ארה"ב. אולם כלום תפיסת ישראל כ"מדינת העם היהודי" בכללותו, אינה משרתת תפיסות אלו? לעומת זאת טענת המחברים שלאור הסבל שידעו היהודים,הפיזור ברחבי העולם "בגלל הגירושים וההגליות אונס"(האומנם מאונס? ולא מרצון?), הרי לא ניתן לדבר על "תרבות יהודית אלא ריבוי של תרבויות גלותיות השונות זו מזו" ,ולכן היוכל עם זה לחלוק פרויקט מאורגן , מעוצב ומוגמר במובן שמיחסות לו התזות האנטישמיות?".

על כך יש להעיר שאכן מדובר בקושי ביצירת תרבות לאומית משותפת. זו נקודת חולשה במיוחד מנקודת המבט הטריטוריאלית הכוללת גם את הערבים. נקודה אכן מדאיגה ( טענה מס' 4 ) בדמות " הגרעין והטרור". ראשית יש להעיר שסוגיית הגרעין בה עוסקת כיום האקדמיה והציבוריות הישראלית בשל האיום האירני, היא סוגיה שאינה חד-משמעית מבחינת תובונותיה. כך למשל חתן פרס נובל, בעל הדעות הימניות, כהנהמן גורס שאין איום קיומי על ישראל מהשגת אירן נשק גרעיני. אולם האיום הגרעיני דומה שהוא חמור במיוחד אם יבוא מצד ארגוני טרור ולא מדינות. זוהי סוגיה מטרידה את כלל העולם המערבי.

העדר הנהגה מדינאית בעלת מעוף נזכר גם בספר, ויש לציין זאת לזכות המחברים העוסקים גם בחברה ובפוליטיקה של ישראל. נקודה שדומה שיש בה משום חידוש בשיח הציבורי היא הטענה שהשינוי הדמוגראפי בארה"ב יביא לרוב של האוכלוסיות " הלא לבנות" (היספאנים,אפרו-אמריקנית,ואסייתית) באשר "כפי שראינו, התחזיות הדמוגרפיות מראות שעד 2050 האמריקנים ממוצא אירופאי- שהם הדואגים ביותר לקיומה של ישראל-לא ייצגו אלא כמחצית מהאוכלוסיה של ארצות הברית".למעשה מבהירים המחברים, מהווה תמיכת ארה"ב בישראל " חושפת חולשה יותר מאשר כוח. תלות גורלית מבטאת את פגיעותה של מדינת ישראל יותר מאשר את כוח עמידתה". זו סוגיה בפני עצמה,הכוללת הן הסיוע הכלכלי, הצבאי והפוליטי לישראל ולא ניתן להרחיב בה במסגרת רשימה זו.

לזכות המחברים נרשמת עבודה אמפירית להוכחת בולטות הסכסוך הישראלי פלשתיני במועצת האו"ם, ובהחלטותיה לעומת סכסוכים טריטוריאליים ופנימיים המוצגים בטבלאות. אם כי יש לסייג ולומר שאין אף מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה נאורה כפי שישראל מתיימרת לעומת המדינות האחרות, למעט רוסיה שאינה כל כך נאורה,וטורקיה שמאז עליית התנועה האיסלאמית היא פחות כזו. ללא ספק מי שרוצה תחמושת נגד בולטות הסכסוך הישראלי פלשתיני, שהוא למעשה ברמת עצימות נמוכה יחסית, יוכל למצוא בספר מספרים נוגים של אלפי קורבנות רבים בחבלי ארץ אחרים.