יש"ע - הקרב על הזהות

הסופרת אלונה קמחי חושפת את "הצדדים האפלים בחייה" (אמירה לם, ידיעות אחרונות): טיפולים נפשיים, כדורים פסיכיאטריים, יחסים גרועים עם אמא, בעיות עם הבעל ו... : "החשש ממה שבנה, העומד בפני גיוס, עלול לעשות בשטחים...".

בכנס של השמאל הישראלי שאורגן ע"י שלום-עכשיו, טליה ששון (בעלת דוח-המאחזים) "אומרת בכאב", שאנשי ביטחון בכירים הודו באוזניה שאין להם מושג איך אפשר לפנות מאות אלפי מתנחלים (ישי פרידמן - "מקור ראשון" ).

שתי אמירות שצריך לקרוא פעמיים. אצל האחת, שירות ביטחון בלב א"י נמצא באותה הרשימה עם הפרעות נפשיות ויחסי משפחה שלא-נדע. והשנייה, ליבה הרחום "כואב" (כואב!) על כך שאלפי משפחות לא יגורשו. מתוך אותו הכנס מדווח הכתב על "תחושת מועקה של מחנה שהולך ומצטמק, לא מקובל, לא אהוד". הפרופסור עמירם גולדבלום התבטא שם בייאוש: "אין סיכוי להשפיע מבפנים", ולכן "יש להפנות את הפנים החוצה" - להפעיל לחץ אירופי. ואלון ליאל, שמאלן קיצוני וחביב התקשורת, שובר את הלוחות: "אין שתי מדינות, לא יהיו... איחרנו את המועד".

מתבקשת השאלה, מהו מקור העזות והחריפות של הרגשות האלה? מדוע כל כך כאובה האכזבה שלהם וייאושם כה מר? הרבה עמים כבשו שטחים, ולא ראינו שתתלקח בקרבם היסטריה כזאת! מדינת ישראל עשתה ועושה בתחומים שונים עוולות קשות לכל מיני צבורים, אך כלפיהם - אבלי פלשתין והוזי השלום אינם מגלים אותה מעורבות רגשית קיצונית כמו כלפי "הכיבוש".

מה היא אפוא הסיבה העמוקה, האמיתית, למלחמת החורמה שהשמאל מנהל זה 45 שנים נגד שליטת ישראל בחבלי הליבה של ארץ ישראל? את התשובה לכך נתן בגילוי לב הסופר יורם קניוק, ברשימה קצרה בידיעות אחרונות, ובגיליון העצמאות דווקא.

בגלל חשיבות הטקסט , נאפשר לקורא לשפוט בעצמו:

"... ישראל נולדה בעבודה, במלחמה קשה.. בנתה ארץ.. והתבססה על אדמת פלשתים. רצתה התחלה חדשה. לא מערת המכפלה, אלא חוף יפו, תל-חי, השומר, דגניה.. אוניברסיטה קודם לישיבה, מדע , מאבק על חרות.. הייתה סיפור הצלחה גדול. לקח 50 שנה, וניצני היהדות חזרו וצצו. אט אט הקימו מדינה חדשה בשטחים שכבשנו לשלום, ויצרו עם חדש שאיננו אנחנו... ספרטה דתית, חרדית, משיחית...

היום הם שולטים. איננו אותה אומה. איננו אותו עם... אנחנו מנסים להתגונן, אבל אין עם איתנו.. אנחנו.. חיים בעבר שלא היה לו עתיד.. ישראל החדשה של ביבי.. זרה לנו. אנחנו זרים לה.

עוד מעט קט ניכבש לחלוטין, וכך יבוא קץ למדינת ישראל. לא נהיה להם חול ורוח בעיניים. נמצא מקומות אחרים . הייתה מדינה ואיננה עוד..."

שימו לב שקניוק אינו מתלונן על הכיבוש ועוולותיו, אמיתיות או מדומות. קניוק חווה שבר נפשי קשה, משל לאדם שחוזר בערב לביתו, והנה האישה אינה אשתו, הילדים לא ילדיו וגם הבית זר. הרגשה נוראה של ניכור במקום האמור להיות הכי קרוב ואינטימי.

קניוק דימה לעצמו שביתו הלאומי יהיה "התחלה חדשה", ולכן בנה אותו במכוון "על אדמת פלשתים", הרחק ממערת המכפלה. אלא ש"חזרו וצצו ניצני היהדות" והקימו "מדינה חדשה בשטחים שכבשנו לשלום.. יצרו עם חדש שאיננו אנחנו". ולמרבה האסון, גם העם היושב על אדמת פלשת ואמור להיות נקי "מניצני היהדות", גם הוא אינו עם קניוק, כי אם "עם ישראל החדשה של ביבי". ובדיעבד מתברר, שלמדינה, אותה בנה ועליה חלם קניוק, מלכתחילה לא היה עתיד.

כאן נעיר, שבטרגדיה שלו, קניוק לבדו אשם. כיצד עלה על דעתו, שניתן לשנות לעם היהודי את ה-די.אן.איי. שלו? והוא טועה במחשבתו, שמה שקם בשטחים הוא "מדינה חדשה". ביהודה ושומרון מתחדשת המדינה היהודית הישנה, ו"חדש" הוא דווקא ניסיונו ליצור על חולות פלשת יש-מאין אומה חדשה, סינטתית. הניסוי הזה נכשל מפני שמלכתחילה לא היה לו סיכוי. אדרבא, מניין חשב קניוק לגייס את כוח האדם להקמת עם ומדינה לא-יהודיים על החופים האלה? מדוע לא-יהודים ממוצא יהודי, היושבים בחו'ל, ירצו לבוא אל הארץ הקשה והמסוכנת הזאת? אלא, קניוק חשב שהם יבואו הנה כיהודים (מהכרה או בגלל רדיפות), וכאן הוא ישכפל מהם המוני "ארי בן-כנען" תכולי עיניים, סטייל פול ניומן בסרט אקסודוס, וזה יהיה העם החדש.

קניוק, מתוך אותו הייאוש שהילך בכנס השמאל הישראלי, הגיע למסקנה הקיצונית לקום וללכת מפה. אולם בדרכו החוצה תרם תרומה גדולה, בגלותו שהמלחמה על הזהות היהודית של המדינה היא היא גרעין הליבה האמיתי במלחמה הפנימית שבין השמאל לימין.

וכך יוצא, שירושלים ויש"ע הן רק שדה הקרב שבו יוכרע, מי ינצח בשלוש מלחמות נפרדות:

• מלחמת היהודים והערבים על השליטה בארץ.

• מלחמת הפלשתינים נגד זכות היהודים למולדת, מתוך טענה שאינם אומה אלא דת בלבד, ביחד עם הטיעון ההזוי, כי הם ורק הם הינם היהודים הקדמונים.

במלחמה האידיאולוגית הזאת הם פוסלים אותנו במומם, מום היותם אומה בדויה, פיקטיבית, תרגיל אנטי-ציוני ותו לא. מלחמה של שלילת זהויות, משני הצדדים.

• מלחמה פנים-יהודית על מהותו ואופיו של עם ישראל בארץ ישראל, ש"השלום","הכיבוש" ו"זכויות האדם" משמשים בה רק להסוואה. את המחלוקת האמיתית חשף קניוק: מדינה של "אדמת פלשתים" או מדינה של "מערת המכפלה"!

דבריו המרים והקיצונים, בחדותם ובבהירותם, יכולים לשמש מקור גאווה למתנחלים - שמפעלם הוא שדה-הקרב, והם הם הלוחמים, באחת המערכות המכריעות בתולדות ישראל.