לפני כשישים שנה, בשנת 1943 חי את ימיו האחרונים חייל המילואים פרנץ יגרשטטר. פרנץ הוצא להורג בברלין בשל סירובו העיקש לשרת כחייל בצבא הכיבוש הגרמני של הרייך השלישי.
ההוצאה להורג נעשתה כחוק, בצורה מסודרת להפליא, בפקודת בית דין צבאי, ולאחר שניתנה לנידון למוות אפשרות לחזור בו מסרבנותו.
השופטים הצבאיים היו אנושיים, בעלי מזג שיפוטי נוח, ומתחשבים עד כדי כך שהם הציעו לנאשם ביטול גזר הדין בתנאי שישלים את שירותו בכל מסגרת צבאית שיבחר לעצמו.
כידוע, סירב פרנץ יגרשטטר בעקשנות מופלאה להמשיך ולשרת בצבא שחדל לשמש מכשיר להגנה על ריבונותה של גרמניה והפך מכשיר המייצר הרס וחורבן בידי שלטון אימפריאליסטי אחוז תאוות כיבוש, שאבדו ממנו כל בדל ושריד של יושר ומצפון אנושיים.
מי כמונו, בניו ובנותיו של העם היהודי, חייב בהערצת סרבני-מצפון כדוגמת פרנץ יגרשטטר, שאנשי הוורמאכט כינום "רפי- שכל", רדפו אותם עד חורמה ודאגו להשמידם.
מי כמונו חייב בהערצת נשים "גויות" שהסתירו יהודים, לרבות פרטיזנים יהודיים, במחיר סיכון חירותן וחייהן, כאשר הגרמנים חיפשו אותן בנרות, רדפו אותן, כינו אותן "זונות בוגדניות" וכשצדו אותן - הוציאן להורג.
מי כמונו חייב להוציא את אזרחי המדינה שלנו מהשטחים הכבושים, ובעקבותיהם - את חיילינו, ולחדול בהקדם האפשרי מהנסיונות הכושלים, שנעשו ונעשים במשך עשרות בשנים, להכניע את תושביהם.
בין אם נקרא לזה "הכרח מחוייב המציאות" או שנקרא לזה "צו המוסר היהודי" או "חזרה לשפיות מדינית" או סתם "התנתקות" - אנו חייבים זאת לילדינו, לנכדינו, לנינינו ואפילו לעצמנו, וככל שנקיים את החובה הזאת מהר יותר - כן ייטב.
