לא ניכנס כאן לוויכוח האם אפשר וצריך לגייס לצה"ל את החרדים. מן הסתם לא, ודאי שלא במספרים גדולים, ולכן עדיף שיבצעו שירות אזרחי וקהילתי. אבל כאמור לא זו השאלה. הנקודה שלנו הפעם היא שהמדינה דחתה ודחתה ודחתה ודחתה את הטיפול בבעיה, ולכן היא לא מגיעה לפתרון של ממש. בג"ץ נתן למדינה במשך השנים הרבה זמן כדי להגיע לפתרון חקיקתי של הסוגייה, לאחר מכן נתן לה כמעט שנה להסדיר חלופה לחוק טל – ושום דבר לא קרה. ואז אין ברירה אלא לתפור טלאי על גבי טלאי: קצת נח"ל חרדי, קצת תוכניות לשנתיים הבאות, קצת שירות אזרחי.

הייתי אומר שזו מדיניות של "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות", אבל זה נותן הרבה יותר מדי קרדיט לכל הממשלות לאורך השנים. זו פשוט בטלנות אופיינית, לה מצטרפת בריחה חסרת אחריות מטיפול בתפוח האדמה הלוהט הזה. ואחר כך כולם באים בטענות לכולם.

אולי זו קצת נחמה: גם בעולם יש מקרים בהם בנושאים משמעותיים מאוד מחכים מקבלי ההחלטות עד לרגע האחרון. מה שעשוי ללמד, שמדובר במחלה של פוליטיקאים באשר הם, בלי קשר לנטייה הישראלית לדחות למחר רק את מה שאי-אפשר לדחות למחרתיים.

קחו לדוגמה את סוריה. העולם מביט מנגד בעוד בשאר אסד טובח מדי יום עשרות ומאות מבני עמו, ומאיים שיתערב רק אם ייעשה שימוש בנשק כימי, כאשר ברור שיהיה זה נשק המוצא האחרון מבחינתו של הנשיא. למה? במה יותר גרוע רצח באמצעות גזים מאשר רצח באמצעות פצצות? ובמה דמם של אזרחי סוריה פחות אדום מזה של אזרחי לוב? האמת היא, שהתשובה לשאלה השנייה די ברורה: ללוב יש נפט, לסוריה אין.

והנה עוד דוגמא. ארה"ב ניצבת בפני סכנה למשבר פיסקלי חמור ביותר (מה שמכונה "הצוק הפיסקלי"), בשל שילוב של חוב עתק ההולך וגדל מדי שנייה וכלכלה הממשיכה לקרטע. הבית הלבן והקונגרס חייבים למצוא פתרון עד 31.12.12. שבועיים לפני התאריך הקובע, עדיין אין אפילו טיוטא של הסכם בין הנשיא אובמה לבין הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים. הם ימשיכו לכופף זה לזה את הידיים עד הרגע האחרון ואולי אפילו קצת אחריו, תוך הפגנת חוסר אחריות משווע – לא רק כלפי העם האמריקני אלא כלפי העולם כולו. וכמו כל פוליטיקאי, גם ברק אובמה וגם ג'ו ביינר יסבירו עד כמה רק טובת המדינה והאחריות הלאומית לנגד עיניהם.

בחזרה לביצה הפוליטית שלנו. אין ספק שזכותן של המפלגות להגיש את רשימותיהן לכנסת עד הדקה האחרונה שקבעה ועדת הבחירות המרכזית. השאלה היא מה עושים באותן שעות אחרונות, והשנה נשברו בהן כל שיאי גועל הנפש. השנה השעות הללו שימשו למקח וממכר, שכל קשר בינו לבין אידיאולוגיה ומצע אינו מקרי בלבד אלא אינו קיים. לא היו אלו שעות של ניסיון לגייס אנשים ראויים, אלא של ניסיון לבצע עוד מחטף של מועמדים בין מפלגות, ואם הם יכולים להביא איתם כמה מיליוני מכספי הציבור – מה טוב. לא היו אלו שעות של חידוד המצע, אלא של אופורטוניזם ציני ואנוכי שכמותו לא ראינו מעולם. הנחמה היחידה היא, שטוב שהייתה שעת סיום, אחרת הקרקס המביש הזה היה נמשך עוד ועוד.

לעיתים דווקא יש הצדקה לדחייה ואף לאיחור. זהו המצב עם מינויו של גדי אייזנקוט לסגן הרמטכ"ל. יאיר נוה סיים כבר ב-25.11.12 את השנתיים שלו בתפקיד, אבל רק השבוע מינה השר אהוד ברק את איינזקוט למחליפו. למה? משום שהיה צורך לחכות לדוח מבקר המדינה בפרשת הרפז כדי לוודא שלא דבק פגם באייזנקוט. משהוגש הדוח הסופי למבוקרים ולוועדה לביקורת המדינה, ניתן היה לבצע את המינוי החשוב והחיוני הזה.

לכאורה, האיחור גרם לכך שהמינוי בוצע בתקופת בחירות, בה לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש להימנע ממינויים בכירים. ואכן, היועץ המשפטי של משרד הביטחון דרש מברק להמתין. אלא שזוהי דרישה שערורייתית. צה"ל צריך להמשיך לתפקד בלי קשר לבחירות; טוב שלא באה דרישה לחכות עם מבצע "עמוד ענן". מה שעוד יותר שערורייתי היה שיהודה וינשטיין, לפי פרסומים בתקשורת, דרש מברק הסבר על מינויו של אייזנקוט. אני לא מבין ממתי פקיד דורש הסברים משר. פקיד, בכיר ככל שיהיה, כפוף לדרג המדיני ולא להפך. בהנחה שהידיעה נכונה, היא מצביעה על שחצנות בלתי נשלטת מצד וינשטייו ועל שבירת כל הגבולות של ממשל תקין במדינה דמוקרטית.

אם יצא דבר טוב אחד מהקדמת הבחירות, זה שתאריך היעד של 22.1.13 הכריח את יהודה וינשטיין לקבל סוף סוף החלטה בתיק ליברמן. נכון שכבר עברנו שתי מערכות בחירות כאשר התיק הזה מרחף, אך הפעם הוא שוכב על שולחנו של היועץ המשפטי ובשל להכרעה. דומה שגם לווינשטיין היה ברור, שאם לא יבטיח בעצמו שההחלטה תפורסם לפני הבחירות, בג"ץ יכריח אותו או לפחות יתן לו רמז שאי-אפשר להתעלם ממנו. אז נכון שווינשטיין הוא אלוף בסחבת ושיאן באי עמידה בהבטחות, במיוחד בתיק ליברמן, אך הפעם המציאות הייתה חזקה ממנו.

עם זאת, כדי שלא לצאת פטור בלא כלום, הוא המשיך לסחוב את ההחלטה וההכרזה עד הרגע האחרון ממש: אחרי הגשת הרשימות לכנסת, חמישה שבועות בלבד לפני ההליכה לקלפי. אולי וינשטיין עדיין חושב בטעות שהוא סניגור פרטי המקבל שכר לפי שעות.

תארו לעצמכם שוורדה אלשיך לא הייתה שולחת את אייל שני למאסר. הוא היה ממשיך, כפי שאמרה בצדק, להתל בנושיו ובבית המשפט. הרי ממש ממש ברגע האחרון, כמה שעות לפני שאמור היה לראות את הסורגים מקרוב, הוא גייס את 189,000 השקלים שהיה חייב במשך חודשים לקופת פשיטת הרגל. שלא יהיה לכם ספק, שזה יהיה התסריט גם בהמשך: שני יטען שאין לו כסף, יספר כמה הוא מסכן, וכאשר לא תהיה לו ברירה – ישלוף עשרות ומאות אלפי שקלים ויואיל בטובו לפרוע עוד כמה פרומילים מתוך חובותיו.