"דמוקרטיה" אינה מילת קסם המסירה כל גבול ומגבלה. אמרתי ואני חוזר ואומר: חופש העיסוק אינו מתיר לעסוק בפשיעה, החופש להיבחר אינו מתיר לעבריינים להיכנס לכנסת, חופש הביטוי אינו מתיר לפגוע בבטחון המדינה. שם המשחק בדמוקרטיה הוא איזון בין זכויות, ובמקרה שלנו: בין זכותו של הפרט להתבטא לבין זכותה של המדינה להגן על עצמה. לכן, גם בדמוקרטיה לא הכל מתפרסם ולא הכל נעשה בראש חוצות. לכן, ההתלהמות הזאת על כך שמעצרו של בן זיגייר היה בלתי-דמוקרטי, היא פופוליזם שטחי וחסר אחריות.

בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, מאוד לא אוהבים מעצרים מינהליים. הם אומרים זאת ללא הרף. ובכל זאת, במקרים המתאימים בתי המשפט – ושוב: גם בית המשפט העליון – מאשרים את השימוש בכלי הזה, מתוך הכרה בכך שלעיתים אין ברירה. לפעמים אי-אפשר להביא בפני בית המשפט בצורה גלויה את כל הראיות והעדים, וזה מובן מאליו. מי שקורא פסקי דין יודע, שאם בתי המשפט אישרו וחזרו ואישרו את מעצרו של זיגייר – הם לא עשו זאת כלאחר יד.

יתרה מזו: זיגייר היה מיוצג בידי עורכי דין מהשורה הראשונה – רועי בלכר, משה מזור ובועז בן-צור. אלו עורכי דין ותיקים ולוחמניים, שהמערכת מתייחסת אליהם בכבוד הראוי. חקירת נסיבות מותו הופקדה בידי השופטת דפנה בלטמן-קרדאי, המכהנת בבית המשפט בראשון לציון עם השופטת יעל בלכר – רעייתו של עו"ד בלכר. במקרה הזה, הקירבה ראויה ומלמדת על כך שלא נעשה ניסיון לטייח. חוץ מזה, ממשלת אוסטרליה ידעה על מעצרו של זיגייר ועמדה בקשר עם ממשלת ישראל. כלומר: הוא ממש לא הופקר לגורלו. זה שהציבור והתקשורת לא ידעו על הפרשה, אינו אומר אוטומטית שכל זכויותיו של זיגייר נשללו ממנו.

מצד שני, אני לא מצליח להבין מדוע קיים עד היום איפול על ממצאי חקירתה של בלטמן-קדראי. ברגע בו זיגייר מצא את מותו, החשדות נגדו כבר הרבה פחות רלוונטיים והשאלה המרכזית היא האם נרצח או התאבד, ואם התאבד – האם הייתה רשלנות בפיקוח עליו. לכן, על פניו נראה שניתן לפרסם לפחות חלקים מהדוח של בלטמן-קדראי.

בעניין זה יש לזכור, שסוגיית התאבדותם של אסירים מוכרת היטב, ואף הביאה לבדיקה נרחבת לאחר התאבדותו של דודו טופז. הבעיה העיקרית היא, שגם אם משגיחים על אסיר/עציר במשך 24 שעות ביממה, עדיין יש דקות בודדות בהן מוענקת לו פרטיות – כאשר הוא בשירותים. גם כאן זו שאלה של איזון עדין, בין השמירה על חייו של האסיר/העציר לבין פרטיות מתבקשת. בגדול, מי שבאמת רוצה להתאבד – ימצא את הפירצה הקטנה הנחוצה לו. מובן, שאין זה אומר שבמקרה של זיגייר לא הייתה רשלנות – ועל זה בהחלט צריך לתת דין וחשבון לציבור.

אם יש משהו באמת חמור בכל העסק הזה, הוא הפטפטנות הבלתי-פוסקת המזינה את אמצעי התקשורת, בעיקר בעולם. בכלל לא משנה האם זיגייר נטל חלק בחיסולו של מבחוח או לא, האם היה לו קשר לעסקות-קש עם אירן או לא, האם הוא עמד לגלות סודות או לא. עצם העובדה שיש לא מעט גורמים ישראלים שמדברים עם הטלוויזיה האוסטרלית והעיתונות האנגלית והאינטרנט האמריקני, מחייבת חקירה מיידית ומעמיקה.

מי שמוסר פרטים כאלו, חייב להיות מישהו שיש לו לפחות ידיעה כלשהי על זיגייר בפרט ועל הפעילות החשאית הישראלית בכלל. מותר גם להניח, שאמצעי תקשורת רציניים לא מפרסמים את הדברים מפיהם של מחלקי התה ומנקי המשרדים במוסד ובשב"כ. מי שמדבר איתם עושה מעשה חמור ביותר, הגובל מבחינה מוסרית בבגידה. צריך לנקוט בכל האמצעים, כולל האזנות סתר ושימוש בפוליגרף, כדי לגלות את האנשים הללו, לסלק אותם מיידית משירותי הביטחון, להעמידם לדין ולהשליכם לכלא. ואת זה, אגב, כדאי לעשות במירב הפרסום, למען יראו וייראו.

אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו שוב נדרשים למסקנה העצובה לפיה גורמי הביטחון בישראל חיים איפשהו במאה ה-19. גורמי הביטחון בישראל עדיין לא מבינים, שבעידן המידע אי-אפשר להסתיר לאורך זמן פרשות מהסוג הזה. אני כמובן לא אומר שצריך לצאת ולפרסם אותן; אני כן אומר שצריך להיות מוכנים למצב בו דברים ידלפו. שוב ושוב אנו רואים, שפרסומים כאלו תופסים את גורמי הביטחון שלנו עם המכנסיים למטה, והם נדרשים לשעות ולימים עד שהם משחררים גירסה חלקית המגלה טפח ומכסה טפחיים.

מה שצריך לעשות, הוא להיות מוכנים בכל רגע לאפשרות שמספר מסוים של סודות ידלפו. צריך למפות את הפרשות/הפעולות/הסודות שהסיכון לדליפתם הוא הגדול ביותר ולהכין מראש את דרכי התגובה אם וכאשר הם יתפרסמו. במקרה שלנו, מעצרו והתאבדותו של אזרח זר הם רק עניין של זמן עד שייצאו החוצה. לא הייתה שום בעיה לצפות זאת ולקבוע מבעוד מועד מה תהיה התגובה ומה ניתן יהיה לפרסם בצורה רשמית. הנסיונות למנוע את הפרסום וההתפתלות סביב הפרטים שכן פורסמו בסופו של דבר, רק מזינות את הפרסומים, תורמות ליצירת תיאוריות קונספירציה וגורמות נזק רב. יציאתה של פרשת זיגייר מכל פרופורציה היא התוצאה של ההשתקה שבעקבותיה בא גמגום.

לקח-רוחב נוסף של הפרשה קשור לשאלת פרסום שמותיהם של חשודים. מדי פעם עולות הצעות לאסור פרסום שכזה עד הגשת כתב אישום. ההצעות הללו חסרות כל היגיון בפני עצמן, משום שאם רוצים לשמור על השם הטוב מכוח חזקת החפות – צריך לחכות עם הפרסום עד שיהיה פסק דין חלוט. חוץ מזה, התוצאה תהיה שיישלחו כל מיני רמזים כוללניים ("שחקן כדורגל ידוע חשוד ב...", "בכיר ברשות מקומית נעצר" וכדומה), שיכפישו הרבה מאוד אנשים חפים מפשע. אבל לא זו הנקודה שלנו כאן.

תארו לעצמכם שלא רק בן זיגייר ולא רק חשודים בעבירות ביטחון, אלא כל החשודים היו נעצרים מבלי שניתן יהיה לפרסם על כך דבר וחצי דבר. תראו איזו מהומה קמה בימים האחרונים סביב הטענה שבישראל יכול אדם להיעצר ולהיעלם. אם יתקבלו ההצעות לאסור פרסום שמותיהם של חשודים, זו תהיה הנורמה היום-יומית. עשרות ומאות אנשים ייעצרו מדי יום ואסור יהיה לומר על כך אף מילה. זה באמת יהפוך את ישראל למדינה חשוכה.