פורים, והפעם ברצינות

באחור מצער של יומיים, מסיבות טכניות שעליהן אני מצטער, אנסה להפיק ממגילת אסתר כמה לקחים שהינם יפים לכל ימות השנה. מגילת אסתר נחשבת לספר הגלותי שבתנ"ך. כך, למשל, השמות הכפולים שניתנים לילדים, שם עברי-יהודי ושם נכרי-לועזי:"הדסה, היא אסתר".

היום, כשכמעט 70 שנה אחרי השואה שוב מתרומם בכל העולם גל אדיר של שנאת היהודים, מעניין להתבונן בסימני האנטישמיות הקלאסית המתועדים במגילת אסתר.

יש תיאוריות רבות, מתי החלה, ולמה. זה לא בגלל העלילה של צליבת ישו כפי שחשבו, מפני שלמשל באלכסנדריה שלפני ישו כבר השתוללה שנאת יהודים קלאסית. טענו, שאת האנטישמיות חוללו המכבים במאה השנייה לפני הספירה, מפני שהרגו בעמים הזרים בא'י ואת חלקם אף גיירו בכוח. והנה לפנינו פרס של המאה השישית לפני הספירה וכבר יש בה התסמונת הטיפוסית שאנו מכירים היום. ומעניין: חומייני וחמנאי - רק נחליף בהם את ה'ח' ב'ה', הומייני, המנאי - ויש לנו ...המן!

כבר בימים הרחוקים ההם "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", כי כך ציווה עליה דודה מרדכי שישב בשער העיר, במרכז ההתרחשויות, עם חושים מחודדים לסכנות האורבות. ה"אין אסתר מגדת" הזה אינו דבר קטן. הלא פרס הייתה אימפריה סובלנית, הספרים נשלחים "אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו", ובכל זאת המוצא היהודי הוא מכשול. ואת מרדכי כינה לא רק המן "מרדכי ה י ה ו ד י", כי אם אפילו המלך בעצמו: "קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי ה י ה ו ד י ".

וכאשר מרדכי סרב שוב ושוב לכרוע ולהשתחוות בפני המן, מופיע במגילה פסוק משונה: עבדי המלך אשר בשער העיר הגידו זאת ל-המן (אני מצטט): "לראות, היעמדו דברי מרדכי, כ י הגיד להם אשר הוא יהודי". ה"כי" הזה תמוה. מרדכי לא נתן להם שום הסבר לסירובו להשתחוות, ומה הקשר בין התמיהה "היעמדו דברי מרדכי" להיותו יהודי? אינני יודע את התשובה, אבל הריח האנטישמי הוא חד-משמעי: יש מתח קיומי בין שני האישים האלה, הוא מקבל ביטוי באי-ההשתחוויה וקשור, איך שהוא, בהיותו של מרדכי - יהודי.

נמשיך. או. קיי., האיש התחצף, מילא את ראש המיניסטרים הכי חשוב חימה ולכן, נניח, דינו אפילו מוות. אבל מדוע אשם, וערב לו בחייו, כל העם שלו, המפוזר ב-127 מדינות ומסתמא אינו מכיר כלל את המרדכי הזה? על השאלה הזאת המגילה דווקא עונה:"וייבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את ע ם מרדכי". גם פה, הרקע - אנטישמי. כותב המגילה מניח, שמקבליה וקוראיה מבינים מעצמם, למה לא היה המן זומם להשמיד את כ ל עמו של מרדכי, לו הוא היה מרדכי בבלי או מצרי - כל עם שהוא מבין 126 עמים, רק לא יהודי.

תשובתו של המן על האתגר של מרדכי היא - "להשמיד את כ ל היהודים אשר ב כ ל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי". יהודים בגולה, גם בימים האלה, רגישים למעשיו של כל יהודי בודד, ובעצם למה? כשאמריקני פושע, צרפתי מלכלך, רוסי עושה בושות, האם מיד כל האמריקנים, הצרפתים והרוסים מתרגשים וחוששים? גם האחריות הקולקטיבית הזאת יחידה ומיוחדת לעם היהודי.

עוד אפיון אנטישמי במגילה הוא ייחוס עוצמה מיוחדת ליהודים. מייחסים להם חולשה ופחדנות, וגם ההיפך - כוחות-על מסתוריים. הנה, מה אומרים חכמיו של המן וזרש אשתו: "אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו." למה? לא צריך להסביר. הכל היו שותפים לדמוניזציה של היהודים.

את המשפט המחריד "להשמיד את כל היהודים" אנחנו קולטים במלא משמעותו רק ה י ו ם, לאחר שנאמר בגרמנית, מפי צורר שהצליח להגשימו שישה מיליון פעמים. לו קראו אותו והפנימו אותו היהודים ברצינות ל פ נ י השואה, מיליונים היו מספיקים להציל את חייהם. אסור להתעייף מלומר זאת, כי שנאת ישראל חיה ובועטת גם בימינו, והיא אוניברסאלית: אנטישמי צרפתי אינו זומם רק נגד יהודי צרפת, כי אם נגד כ ל היהודים, ב כ ל העולם.

ומכאן אל השיא, לפניית המן אל המלך. כל כך איכפת לו לחולל ליהודים שואה, שהוא מציע למלך שוחד של עשרת אלפים כיכר כסף, ככל הנראה סכום אדיר. כל כך עמוק הייתה נטועה בו השנאה התהומית, כ'כ גדול היצר, להרוג את כ ל היהודים. ושוב אנו פוגשים את השנאה הטוטאלית הזאת, כשהמן עומד בשיאו, מספר לאוהביו ולאשתו "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו על השרים ועבדי המלך", וכי הוא לבדו מוזמן לסעודה עם המלך והמלכה, ובכל זאת - "כ ל ז ה איננו שווה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". נזכרים בהיטלר, שכאשר עמד בפני הברירה להעמיס על הרכבות תחמושת חיונית לחזית או יהודים להשמדה, העדיף את ההשמדה, כי זו הייתה מטרת המלחמה שלו.

אולם המן לא רק הציע כסף, היו לו גם נימוקים, שהצליל שלהם מזכיר את אמירתו המפורסמת של דה-גול על 'העם השתלטן', 'הבטוח בעצמו': עם מפוזר ומפורד, אמר המן, "שדתיהם שונות מכל עם". למרות שכל עם יש לו דת משלו, יש משהו מיוחד בדת ה ז א ת, שמבדיל אותה מן המשותף לכל הדתות האחרות. שם ורק שם הנאמנות שלהם, ולכן גם - "את דתי המלך אינם עושים" (ואולי זה גם רמז לסירובו של מרדכי להשתחוות!).

פקודת ההשמדה שנשלחה בידי הרצים אל כל מדינות המלך: "להשמיד,להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ושללם לבוז..." היא 'הפתרון הסופי' בהתגלמותו. היעלה על הדעת, שכל זה - אך ורק מפני שמרדכי לא השתחווה ל-המן? או שמא התקרית ההיא בשער המלך הייתה רק קצה הקרחון, הניצוץ שהדליק ופוצץ מטען אדיר שהיה שם בלאו הכי? אולי היה תלוי מעל ראשי היהודים איום קיומי ועמידתו התקיפה של מרדכי שחררה תהליך בלתי נמנע?

זה מביא אותנו אל הנושא האקטואלי השני במגילה, התנהגותו של מרדכי. מילה אחת בולטת במשפט האחרון של המגילה:"... מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי ל ר ו ב אחיו..." איך זה יכול להיות? האיש הציל את העם מהשמדה והגיע ליוקרה כזאת, הביא כבוד ומעמד לעמו, עד כדי כך "שרבים מעמי הארץ מתייהדים", ועדיין נותר מיעוט בעם שמרדכי נשאר בעיניו ב ל ת י ר צ ו י? למה?

ייתכן שהם כעסו, למה מרדכי התגרה בהמן ולמה הפר בכך צו מפורש של המלך, ובכך כביכול הביא על העם כולו סכנת השמדה.

קשה לשפוט. ובכל זאת, דבר אחד ברור: מרדכי לא פעל על-פי גחמה או יצרים. הוא שלח את אסתר אל ארמון המלכות והדריך אותה להסתיר את מוצאה, כנראה מתוך ראייה למרחוק. גם התגרותו ב-המן נראית כמחושבת בדם קר. "עבדי המלך אשר בשער המלך" שאלו אותו יום יום - "מדוע אתה עובר את מצוות המלך?", " ולא שמע אליהם". לא על הפגיעה בכבודו של המן שאלו אותו, כי אם על עבירת מצוות המלך, ובכל זאת מרדכי התעקש, ואפילו אחרי שכבר נפל הפור - "לא קם ולא זע". אין זאת אלא שהיו לו נימוקים נכבדים, אותם אנחנו איננו יודעים. מה שאנחנו כ ן יודעים, זה הוויכוח הנצחי ב ת ו כ נ ו, האם לפעול ולעשות - גם כשחלק נכבד מן העם רואה זאת כ'התגרות בגויים'? הלא עד היום, בתוכנו, לא מעט חרדים מכאן, ושמאלנים מכאן, כל מעשה ממלכתי הוא בעיניהם 'התגרות'!

בחברון הכין ה-המן הערבי, חג' אמין אל חוסייני, את פוגרום תרפ'ט ליהודים. ארגון "ההגנה" שלח מראש כמה בחורים חמושים באקדחים ליהודי חברון, על כל צרה שלא תבוא. אולם יהודי המקום שלחו אותם בחזרה מתוך הנימוק, שהצעד הזה יתקבל אצל שכניהם הערבים, שעליהם הם סומכים, כסימן לחוסר אמון ואף כהתגרות ופרובוקציה. האנשים האלה בוודאי חשבו את עצמם לזהירים ומתונים, אך 'מתינותם' הביאה למותם של קדושי חברון ולהרס קהילתם. עובדה: הטבח נסתיים אחרי שנורתה ירייה אחת בלבד. אותם האקדחים הבודדים ששלחה ההגנה, הם היו עושים את כל ההבדל.

אז מי היה כאן ה'קיצוני', ומי - ה'מתון'?

וויכוח דומה התנהל מסביב לפתיחת שערי העלייה מרוסיה: לפרוץ - ע'י הפגנות, לחץ כלכלי, סקנדלים פומביים כל אימת שאישיות סובייטית מבקרת במערב ופעולות חשאיות ב ת ו ך ברי'המ? הממסד בארץ היה כמובן נגד, ובעד פעולות "שקטות", דיפלומטיות, בלבד. ה"מתונים" גם הזהירו, שפעולות מתגרות יסכנו עוד יותר את יהודי בריה'מ. הסוף ידוע: רק הפעולות הכביכול "כוחניות", שהביכו את השלטון שם, הועילו, והפניות המנומסות אפילו לא דגדגו את הג'נטלמנים בקרמלין.

גדול הוויכוחים ממין זה היה בין מה שנקרא "היישוב המאורגן" למי שכינו "ארגוני הפורשים", ההגנה מכאן והאצ"ל והלח"י מכאן. טענת המימסד הייתה שהפעולות הצבאיות, אותן כינו "טרור", מסכנות את היישוב כולו, עלולות להמיט עליו אסון ורק מקשות את לב הבריטים. הדברים הגיעו עד לסף מלחמת אחים. היום האמת ידועה לכל, ולו על-פי מה שהבריטים בעצמם כותבים: הפעולות הצבאיות, הן בלבד גרשו אותם מכאן.

האם תמיד אקטיביזם משתלם? לאו-דווקא. במלחמות החשמונאים, ההימור על הפעלת כוח הצליח, במרידות נגד הרומאים ההתנגדות הכוחנית חסרת הפשרות הייתה הרת אסון. לעומת זאת, ההימור של בן-גוריון להכריז על המדינה ולהיכנס בעיניים פקוחות למלחמה שסיכוייה תוארו לו כפיפטי-פיפטי הוכח כנכון.

מרדכי ואסתר לא פייסו את המן ואת הכוחות האנטישמיים, שללא ספק עמדו מאחוריו. הם לא קראו לעם לברוח או להתחבא עד יעבור זעם, הם קראו לו להילחם. ובמובן זה, כמו בסירובו של מרדכי להשתחוות, מגילת אסתר היא אנטי- גלותית.

אחרי המהפך ביקשה אסתר מן המלך לבטל את גזירת ההשמדה, אך הדבר היה בלתי אפשרי, כי אשר נכתב בשם המלך - אין להשיב. על כן הסמיך המלך את אסתר ומרדכי "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך", כלומר - מיצאו דרך עוקפת לבטל את גזירת ההרג. הצו החדש שיצא בשם המלך, חתום בטבעתו, חובר ע'י מרדכי ובו נאמר ליהודים לא רק "להיקהל ולעמוד על נפשם", אלא גם "להשמיד, להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם." הכל היה אמור להתחיל ולהיגמר ביום אחד, גם הג'נוסייד המקורי של המן וגם קרב ההישרדות של היהודים. טבעי אפוא, שהחדשים שהוקצבו עד לתאריך שנקבע להשמדה, כמו גם עד למלחמת המגן, נוצלו - מן הצד האנטישמי, ואח'כ גם מן הצד היהודי - להכנות יסודיות, ובתוכן מרדכי ואסתר בוודאי דאגו ליהודים לנשק ולאמונים. עובדה - הם הספיקו להרוג בשושן הבירה חמש מאות, ולאחר הארכה של יום אחד עוד שלוש מאות נאצים אירנים, ובאימפריה כולה חיסלו את המספר הלא-מבוטל של 75,000 - לא חפים מפשע, כי אם - בלשון המגילה - "צרים", "אויבים" ו"מבקשי רעתם", בקיצור - השמידו את המשמידים.

המגילה, בסופה, מתארת את המאמצים שנעשו כדי ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". למה, אם לא בגלל המסר ששני היהודים האלה, הגדולים מן החיים, ביקשו לשגר לדורי דורות: לא להתרפס, לא להיכנע, לא להשתחוות, ולהפך - לעמוד על הנפש ולהילחם ולא להסס ולהשאיר חצי מלאכה, עד למיגורו המלא של הרשע, לא להתבייש לנצח.

יש היום בישראל לא מעטים ממחנה מסוים, שאינם אוהבים את מגילת אסתר. לא מפני שהיא 'גלותית' מדי, כי אם להפך. הנה כי כן, המגילה אינה רק חומר לבדיחות, רעשנים וליצנות. מעבר לאווירת הקרנבל זה ספר חשוב הנושא מסר רציני, צוואה לחיים לעם היהודי עד סוף הדורות, אם רק ישכיל לקרוא אותה ברצינות. המגילה אומנם נכתבה בגולה, אך עומדת בתוקפה גם בארץ ישראל המשוחררת: מפני שהגולה עוד לא יצאה מתוך כל היהודים כאן, ומפני שהעולם הסובב את מדינת יהודים לא השתנה במאומה, כל אלפי השנים האלה.