האתגר העיקרי העומד לפתחה של ממשלת ישראל העתידית הוא החרדים. בקרב הזה על נפש האומה הולכים ומתגבשים סלעי המחלוקת הבין-גושיים בחברה הישראלית. לא עוד שמאל וימין בנושא ארץ ישראל - סוגייה שכבר הוכרעה בסדרה של התקוממויות ערביות. חזרנו לחלוקה האמיתית של שמאל וימין - הריכוזיות מול הביזור, הכפייה מול החופש, ומהות הקשר בין זכויות לחובות. סיסמת השמאל מאז ומעולם היא "כל אחד לפי רצונו, כל אחד לפי צרכיו, והקומיסר לוקח מכולם". סיסמת הימין היא "אם אין קמח אין תורה".
בתעמולה של "הליכוד", אותה מפלגה מרכזית שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה, החרדים הם בימין, ועל כן הימין הדתי-לאומי חייב להצטרף אליהם כדי שהליכוד יקבל את הגושפנקה למסירה הבאה של חלקי ארץ לפולש הערבי. אבל אידיאולוגית, החרדים הם השמאל שבשמאל. השמאל דורש צדק חברתי, רוצה לומר שיצרני הכנסה ימסרו אותה לצודקים, גם בכפייה. החרדים דורשים לכלכל את קהלם, מזכות היותם לומדי תורה. השמאל דורש התיישרות עם קו המפלגה, אחידות בדעות, כולל בהופעה, והתעלמות מעובדות שאינן עולות בקנה אחד עם קו המפלגה. החרדים מקצינים את האחידות עד כדי אכיפת אורך השרוול, היקף התיתורה וצבע הנעליים. השמאל נוטה לפולחן האישיות, לפולחן המנהיגות - לנין, סטלין, מאו, קים איל סונג. לחרדים יש האדמו"ר, השליט"א והמרן, ואנו חייליהם. השמאל נוטה לריכוז סמכויות מירבית, להטלת מיסים, לאכיפת ביורוקרטיה. החרדים מצטרפים לכל ביורוקרטיה בשמחה רבה, ומשתמשים בה כדי להיטיב עם העם, החרדי, שכן זוהי כל ההצדקה למדינת היהודים. בשמאל העם משרת את מנגנון המפלגה, האלופים מתמנים על-פי נאמנותם לקו שלה (ראה ששת "שומרי הסף"), וכאשר העם אינו בוחר בהם, הפתרון הוא להחליף את העם. החרדים ממנים על-פי מצוות המרן, או מועצת גדולי פוליטיקת התורה, מעבירים תמיכה פוליטית למי שיזרים לקופת המרן את המירב, ומי שמתנגד לכך "קורע את העם". לשמאל אין עכבות לשימוש בכוח נגד מתנגדיו הפוליטיים, מן התותח הקדוש ועד לאבו וילן המציע לירות במתיישבי השומרון ויהודה. גם לחרדים אין נאמנות לארץ ישראל, או לתורת ישראל, אלא למרן, לשליטא, לאדמו"ר, ואין עכבות לשימוש באלימות, גם נגד נשים. ברית השמאל-חרדים היא אפוא ברית רעיונית מוצקה, ואילו הדבק בין הימין האידיאולוגי לחרדים הוא מסיס לחלוטין, שכן הוא תלוי בדבר אחד: מוכנות הימין להדפיס כסף כדי להחזיק בשלטון.
בפעם הראשונה קם בממלכת ישראל המתחדשת כוח פוליטי השקול בגדלו לברית שמאל-חרדים, וחשוב יותר בנחישותו - כוח פוליטי המורכב בעיקרו מן הנסחטים האומרים די. יותר מכל דבר אחר בנט-לפיד אומרים שלמען השלטון אינם מוכנים עוד להיסחט כלכלית-חברתית, אינם מוכנים עוד להיות עבדים ולוחמים כדי שמישהו אחר ימשיך להשמין ולבעוט ולדרוש עוד ועוד, הם מוכנים לשים בצד את הנושא של חלוקת הארץ, ולהתרכז בסלע המחלוקת האמיתי שהוא הגבול שבין רשת ביטחון חברתית לבין סחיטה חברתית. "שוויון בנטל" אינו אלא עידון של המושג "די לסחיטה המאורגנת".
תופעת הלוואי של גיבוש גוש "די לסחיטה" הוא הברית שבין הישוב הוותיק של מרכז הארץ לבין הישוב החלוצי שבלב הארץ. המשותף להם - חופש הבחירה, יצרנות והגנת הארץ - גובר על המבדיל ביניהם - אופן ההתמודדות עם הפולש הערבי. גוש השמאל-חרדים תמיד מוכן לרתום את הערבים לצרכיו הפוליטיים, וראו את הסכמי אוסלו וגירוש גוש קטיף. גוש הימין האמיתי אמר בקולו של
יאיר לפיד כי אין לו דבר משותף עם הזועבים. גם מובהקי השמאל הפוליטי של "יש עתיד" נרתעים מזיהוי עם הזועבים, אלה שנטשו את הכנסת עם שירת "התקווה".
עכשיו נשאר "הליכוד ביתנו" עם הדילמה. עם מי הוא הולך - עם הסוחטים או הנסחטים, עם השמאל-חרדים או עם "יש עתיד" ל"בית היהודי". הדרך האחת מובילה, לקול מצהלות התקשורת, לאסון החברתי-כלכלי, לפשיטת הרגל של ממלכת ישראל. יתר על כן, הליכה עם השמאל-חרדים היא סופו של "הליכוד" האידיאולוגי, של "ישראל ביתנו" האידיאולוגית. הדרך השנייה מובילה לעימות חזיתי עם הסוחטים שלא יהססו לפעול בכל דרך, כולל אינתיפאדה, על-מנת להשיב לעצמם את מה ש"מגיע להם". הסימנים לכך כבר נשמעים, מאיומי ה"קרע בעם", ועד להשבתה המאורגנת של מועסקי הרשויות המקומיות.
ביבי קיבל את המפתחות למלכות, וציפה לממשם בדרך הפשרנית - שהסוחטים יסחטו קצת פחות והנסחטים יחושו קצת פחות נסחטים. אלא שייתכן כי זמן הפשרות כבר חלף, ובפרשת דרכים זו עליו לבחור באחת מהן, ולשאת בתוצאות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
